ראיון עם ניצה להט

ניצה להט | נשואה + ילדים + נכדים | אימונולוגית (בעבר) וסופרת

שלום ניצה! בשנה שעברה הוצאת את הספר "עתלית.סוף." באיזה ז'אנר הוא, למה דווקא הז'אנר הזה?

'עתלית .סוף.' נכתב בשנים 2022-2023, אחרי סגרי הקורונה, בימי ההפגנות על הרפורמה ולפני ה-7 באוקטובר. מצב הרוח שלי סער ונע בין ייאוש גדול לתקווה קטנה, ולכן כתבתי דיסטופיה לירית. לא כתבתי את הספר בלשון הקרה, הנוקשה, של הדיסטופיות הקלאסיות שאני מעריצה גדולה שלהן, ואין בו קידמה טכנית ומדעית וחייזרים. כתבתי אותו באסוציאציות חופשיות, ניסיתי לנוע בין זכרונות, חוויות יומיומיות ורגעים של יופי בחיי הדמויות שהמציאות שבה הם חיים הולכת ונעשית כאוטית. בשתי שנות כתיבת הספר חייתי בתוך הדמויות המומצאות המתחבטות-סובלות שלו באווירת כיליון, וברור לי שהספר הבא שלי לא יהיה דיסטופי.

איך בחרת את השם לספר?

רוב הספר מתרחש בעתלית, בה אני גרה עכשיו. המילים 'עתלית.סוף', הן וואריאציה על 'רות.סוף.', סיום חד של תשדורת שאינו ניתן לערעור, מילים אחרונות שנשלחות ממקום שוקע, יש בהן הכנעה, השלמה, וגם הקלה – כאילו מישהו שניצב על חוף הים, בעתלית, סיים לומר מה שהיה לו לומר, ואין צורך במילים נוספות. נראה לי שכבר בפרק הראשון של הספר יכול הקורא לשייך את השם לרוח הספר.

איך הגעת לכתיבת ספרים? מה משך אותך לתחום הזה?

אף פעם לא רציתי לכתוב ספרים, וכאימונולוגית צעירה ואם לשלושה, לא היה לי זמן לקרוא ספרים. היה עלי לקרוא עשרות, ואחר כך מאות מאמרים בכל חודש כדי להיות בקיאה במה שמדענים אחרים בשטחי המחקר הקרובים עשו לפני ולשאול שאלות חדשות, לחשוב על רעיונות חדשים ותיכנוני ניסויים, שלא לדבר על הגשת בקשות מענק כדי לממן סטודנטים, חומרים ומכשור, וכמובן, להיות אחראית לאמינות תוצאות בדיקות המעבדות שניהלתי, להכיר את כל פיתוליהן, חסרונותיהן ויתרונותיהן, לאמץ שיטות חדשות, רגישות יותר, בתוספת המון פוליטיקה וכיפופי ידיים שנואים.

הבן שלי חלה כשהגיע לגיל שש, ומת אחרי שבע עשרה שנות סבל. הייתי שבורת לב, חליתי בסרטן אלים, ופתאום לא מצאתי שום טעם בחיים העסוקים הקודמים שלי, ופרשתי. הספר הראשון שלי 'הכלב הזה הוא אדם עצוב', התכוון להיות גלעד לזכרו של הבן. הספר, שמתרחש בישראל הצעירה ומסתיים בתחילת שנות האלפיים, התרחב מאד, והוא כולל את חיי בית-החולים הקודמים שלי, שהילד, הנער, הגבר הצעיר, המאושפז לעיתים קרובות, מכיר מקרוב. הוא כולל את המשפחה הגרעינית שלנו, שהתפרקה, כפי שמתפרקות הרבה משפחות שיש בהן ילד חולה ומידרדר לאורך שנים, את הסבים והסבתות והקרובים ניצולי השואה, ומשפחות אחרות שהבן שלי הכיר, או יכול היה להכיר, ובעיקר, את חבר הנפש שלו – ווטרינר פלסתיני מבוגר שאיתו זמם לפוצץ מעבדות ניסוי בחיות.

תוך כדי כתיבת הספר הראשון, המשחרר, שהתחיל כצעקה גדולה, הבנתי שהכתיבה נעשתה מרכיב חשוב במיוחד במשמעות החיים שלי, שאני נהנית הנאה גדולה מבריאת דמויות ועולמן, ושאמשיך לכתוב.

איזה שלב את הכי אוהבת בתהליך הוצאת הספר?

השלב האהוב עלי ביותר הוא שלב הכתיבה, כשהיא זורמת. אף פעם אין לי תכנית סדורה. הגיבורים, ברובם, עדיין לא קיימים כשאני מתחילה לכתוב, תמיד בגוף ראשון, אני מופתעת ושמחה שוב ושוב כשהם מופיעים, כמעט בשר ודם, מתפתחים, מתעמקים. בהתחלת הכתיבה אני קטנה מאד לעומת הדמויות בספר, כולן גוברות עלי, מחליטות בעצמן, ואני יודעת שבאיזשהו שלב נתאזן, אני הולכת וצוברת כוח. הזמן רץ כשאני כותבת. התחלתי בבקר ועכשיו ערב, לפעמים שבועות שלמים, וקשה לי לצאת למציאות. אף אחד מסביבי לא מרגיש שעשר דמויות לפחות מתרוצצות לי בראש וצועקות. אני מתוסכלת בימים שבהם אני לא פנויה לכתוב, ובעיקר בהרבה הימים שבהם אני תקועה, פשוט לא יכולה, המילים יוצאות יבשות, סתמיות, ואני בטוחה שאיבדתי את הדמיון, השפה, הכושר ואפילו הרצון.

שלבים אהובים של אנחת רווחה, בשני הספרים שכתבתי, היו שלבי העריכה. עריכת עמיתים ראשונית נעשתה בחוגי הכתיבה שבהם אני משתתפת, ואחריה נעשתה עריכה עמוקה, מקצועית ופרטנית, על ידי שתי העורכות של שתי ההוצאות. העורכות המעולות של שני הספרים כנראה אהבו אותם, הבינו אותם, וקיבלתי במלואם את השינויים שהציעו. לרוב אלה היו משפטים ארוכים ומסובכים, חזרות מיותרות וקלישאות. אני זוכרת לטובה את העריכה הלשונית של הספר השני, שהיתה הרבה מעבר לתיקוני עברית וסגנון. הרגשתי שאחריה הספר היה מגובש יותר, קל וברור יותר לקריאה. שמעתי על חוסר הסכמות ואפילו ריבים בין כותבים לעורכים שלהם, על הזנחה, משיכת תהליך העריכה. לי זה לא קרה.

עיצוב הכריכה הקדמית של הספר הראשון היה עבורי חוויה מיוחדת. זה היה ציור צבעוני, נוגד עצב, מבוסס על תמונות ששלחתי להוצאה, של המשפחה העומדת על קבר הבן בשעת ההלוויה, וכלב הסאן ברנרד הענק האהוב, האוהב, של הבן שוכב על האדמה ומסרב לזוז. בעיצוב הכריכה הקדמית של 'עתלית. סוף.' לא שותפתי, וכשאני לוקחת לידי את הספר, יש לי תחושת החמצה וזרות.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הוצאת הספרים?

האתגר האמיתי שלי אינו תהליך ההוצאה לאור של הספרים, בשני הספרים היא היתה מהנה, כמו לידה קלה ומוצלחת, אלא התקבלותם. מראש היה ברור לי שמה שכתבתי לא יהיה רב מכר, לא מבחינת הנושאים ולא מבחינת הסגנון והמורכבות, וגם בגלל שאני לא מקושרת, לא פעילה ברשתות, מבוגרת. הייתי רוצה שאנשים יקראו אותם, שיאהבו או יסלדו מהאנשים שחיים בהם, שייהנו מהם ויזכרו אותם. אני לגמרי לא בטוחה שזה יקרה.

מי הדמות שהכי נהנית לכתוב? איזו דמות דווקא היתה הכי רחוקה ממך והיה לך קשה לכתוב?

אני נהנית לכתוב דמויות רחוקות ושונות ממני, בעיקר גברים. בספר הראשון היו כמה כאלה: אחד הוא הווטרינר הפלסתיני, רווק מבוגר, נוקשה ורגיש, החבר הכי טוב של הבן שלי, שותף לאהבת והצלת החיות. אחר הוא אדם אמיתי שהערצתי כילדה, האלוף יצחק פונדק, אדם מורכב שפיקד על קרב ניצנים, הקים את ערד, היה מושל צבאי של עזה ושגריר בארצות מתפתחות, ולא זכה להכרה. לצרכי הספר שחזרתי אותו, כפי שראיתי אותו בילדותי, ושילבתי אותו. גיבורים נוספים הם אחד משועי הארץ, קבלן נרקיסיסט רודני, דוד אהוב, אחד "הנוקמים" שמהגר לגרמניה ומנהל שם בתי קזינו, ושוטר מדוכא, בעל ואב, שהורג את משפחתו ומתאבד בלילה מסוייט אחד. בשנתיים שבהן כתבתי את הספר חייתי את הכאב של הבן שלי, והתנחמתי בשלל הדמויות שהקיפו אותו ואותי.

בספר השני כבר הכרתי את התענוג שבכניסה לנפשות וגופים מומצאים, השתכללתי. התחלתי במאלף כלבים עילג ורגיש, המשכתי במשורר שחור, הומוסקסואל, שמקים להקה ומופיע אתה בעתלית שתיכף תוצף, ומתפרנס ממונית שבה הוא מסיע את נטלי, אני שכותבת בגוף ראשון, לטיפולים כימותרפיים. המשכתי עוד בעבד, השכן שהיגר לעתלית מקיבייה, שאשתו השנייה האהובה עומדת ללדת משיח, וסיימתי בתולדות חייו של לב, בן הזוג של נטלי, שהגיע מאקדמגורודוק, עיר המדענים בסיביר.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

לצרכי 'עתלית. סוף.' עשיתי כמה סוגי תחקירים, כול דמות היוותה אתגר תחקירי. תחקיר לדוגמה, מדוקדק ומהנה, עשיתי על אקדמגורודוק שבה גדל בן הזוג של נטלי, לב, עם אימו היהודייה ואביו, מהנדס טילים מומחה לסגסוגות. אקדמגורודוק שכנה בלב הטייגה הסיבירית, בין יערות מחטניים ואגמים שצבעם משתנה עם השמיים. כך ראיתי אותה בדמיוני לפני שנכנסתי לפרטי רחובות וכיכרות, פארקים ומבני ענק, על פי תמונות שמצאתי בבינה המלאכותית יודעת הכול. אקדמגורודוק היתה עיר המוחות המבריקים ביותר בברית המועצות לשעבר, שכונסו בה, משוחררים מטרדות המציאות, כדי ליצור סביבה מפרה שתהיה חממה לחדשנות, שתפתח נשק מתקדם, טכנולוגיות חלל, מחשוב ותעשיות כבדות. ביקרתי באוקראינה, בברית המועצות וברוסיה, בחורף ובקיץ, אבל באקדמגורודוק לא הייתי. דיברתי שעות עם מדענים שהגיעו לישראל מעיר מדע אחרת, יחסית לא רחוקה – נובוסיבירסק. למדתי מהם על האווירה במקומות עילית סגורים כאלה, על הלחצים, הפינוקים ותנאי החיים. שאלתי איפה גרו, איפה התחנכו הילדים, מה עשו נשות המדענים, מי היו ספקי השירותים. מדעניות בכירות כמעט לא היו שם, כנראה, ובמקומן דמיינתי סטודנטיות צעירות מעריצות. גם את היתר, בתים, סצנות, אירועים, דיאלוגים ועלילות, המצאתי.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

אני לא מכירה אתכם, אבל אני יודעת שאתם שייכים, כמוני, לקוראי הספרים המעטים שנשארו, ואולי גם אתם כותבים בעברית. הבקשה שלי היא שתמשיכו לקרוא ולכתוב עלינו, כאן, בשפה המינורית המיוחדת, היפה והקשה שלנו.