ראיון עם נטעלי גבירץ
הסופרת והעורכת נטעלי גבירץ מספרת על הספר החדש 'הפרס הגדול', עבודה עם מאיירים ותפקידה החדש בהוצאת עם עובד

נטעלי גבירץ | 45 | בזוגיות פלוס 3 | תל אביבית | סופרת ועורכת
ספרים בולטים שכתבה: ״הפרס הגדול״ (חדש מהתנור!) ״העולם הבא״, ״המתנדבת״, ״הדרקון וסוד הענפים״, ״יולנדה דה מיאו״ ועוד שישה ספרים.
את גם סופרת, גם עורכת, גם היית בעבר עיתונאית וגם כתבת תסריטים לתוכניות ילדים. וואווו! איך בכלל הגעת לתחום הכתיבה?
בעבר היו לי מועדון הופעות ולייבל של מוזיקה אלטרנטיבית, והייתי מאיירת. אבל בסופו של דבר תמיד כתבתי, ואני משוכנעת שזה פחות או יותר הדבר הכי יפה שיש לחיים האלה להציע לי. אני משתדלת להיות בסביבה שבה יש אנשים נוספים שמרגישים ככה.
כתבת גם ספרים למבוגרים, גם לראשית קריאה וגם לילדים. את מרגישה שיש סגנון מסויים או קהל יעד מסויים שאת מתחברת אליו יותר?
בעיני כשמגיע אלינו סיפור טוב, צריך לחשוב למי אנחנו רוצים לספר אותו. התשובה לא תמיד מובנת מאליה, ואת אותו סיפור אפשר לספר בהמון דרכים, לאוזניים מסוגים שונים. הנאמנות צריכה להיות בעיני בראש ובראשונה לסיפור. אבל כשבוחרים לכתוב לילדים, בוחרים גם באחריות ונאמנות לא פחותה, המוקדשת לרווחתם.
לאחרונה הוצאת ספר ילדים חדש בהוצאת כתר ספרים - "הפרס הגדול", ספר שמדבר על פרידות - לא מאנשים, אלא מחלומות, מנוסטלגיה, מדברים שגדלנו איתם והיו שם תמיד. מה הביא אותך לכתוב את הספר? מה היתה ההשראה לספר?
לפני כעשרים שנה טיילתי עם אמא שלי בשוק הפשפשים ביפו ונתקלנו בחנות יד שניה שסגרה את שעריה. הדבר היחיד שנותר היו מדליות ופרסים שאיש לא קנה או פינה. ידעתי שאני חייבת להחזיר אותם לבעליהם, אפילו אם זה בסיפור. בסוף הצלחתי. כל הפרסים העזובים והכבוד האבוד שלצדם שבו לבעליהם, ופינו מקום להתחלות חדשות. אני לא אדם נוסטלגי במיוחד, אבל אני מאמינה גדולה בלחגוג את ההצלחות שלנו ולזכור אותן.
מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?
מיכל פז קלפ הנהדרת מהוצאת כתר היא עורכת הספר. אני מאוד סומכת על מיכל ואוהבת אותה ואת ההתלהבות שלה. מיכל היא מין שילוב מיוחד של טייסת קרב ונער מתבגר מלהקת מטאל, וכיף לנו לעבוד יחד.
את הספר אייר יניב שמעוני - מגדולי המאיירים בארץ. איך נוצר הקשר ביניכם? איך בחרת אותו לאיור הספר?
יניב מאייר ענק. היה לי המזל שמיכל פז, עורכת הספר, חברה טובה שלו והאמינה בהתאמה הזו, וכמובן - שהוא אהב את הסיפור. האיש הוא זהב טהור. האיורים שלו הם מוזיקה. הם הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לטקסט שלי.
איך הרגשת כשהספר הפך לאיורים? כמה היית מעורבת בעיצוב הדמויות או פרטים אחרים?
זכות גדולה מאוד לסופר, כל החלק של האיורים. לפעמים אני עדיין לא מאמינה למזלי הטוב. היתה לנו שיחה אחת יפה, לי למיכל ויניב, נדמה לי שהזכרתי את ״צוללת צהובה״. בכל מקרה, הבנתי בשיחה הזאת שיהיה לנו ספר נהדר. הספר נוצר בתקופה מחורבנת, הכי מחורבנת אי פעם אולי, ויניב היה עסוק בפרויקט שאילץ אותו להיחשף ולעבד חומרים שאף אדם לא אמור להיחשף אליהם. הוא אמר שהעבודה על הספר הזה שימשה לו כתרפיה ואני מאוד מבינה. גם עבורי, העבודה על יצירה לילדים היא הצלה אמיתית.
את עובדת כיום כעורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת עם עובד. איך הגעת לשם? כמה זמן את שם?
השנה התחלתי לערוך את ספרי הילדים של עם עובד לצד חברתי רוני אלדד, ואנחנו מאוד מאושרות בתפקיד שלנו. זו זכות להיות חלק מההיסטוריה של ההוצאה הזו, שקיימת עוד לפני המדינה, ושהקטלוג שלה הוא גלקסיה מתרחבת. אנחנו בוחרות את הספרים ומביאות אותם לעולם לצד המון אנשים נהדרים. הכשרון שיש לנו פה בארץ מרגש. קשה להתייאש כשמבלים כל היום בין יוצרים ויוצרות, מאיירים ומאיירות.
מה הדבר הראשון שעשית בתפקיד החדש?
כשהגעתי להוצאה, המשרדים בדיוק היו לפני מעבר גדול לאחר עשרות שנים. בעקבות כך נדרשתי לעבור על ארונות בוידעם שאיש לא פתח כבר שנים, ולמעשה עברתי על כל ההיסטוריה הספרותית לילדים של עם עובד, משנות הארבעים. הבנתי הרבה דברים, זה נתן לי מין ציר זמן של ספרות הילדים במדינה שלנו. מתוך הדפים שליתי גם את הלוגו הישן שהופיע על הספרים בהתחלה, והחזרתי אותו לשימוש. כך אני זוכרת כל הזמן מאיפה באנו ואיזה מעשה חלוצי זה היה, יצירת התרבות לילדים.
כמה זמן בממוצע לוקח לך לכתוב ספר?
ספר זה יצור מוזר מאוד. את הרומן הראשון שלי כתבתי בגיל 24 במשך שלושה חודשים אינטנסיביים. אבל אחר כך עברתי דרך חתחתים של עריכה וציפייה, וכשהוא יצא הייתי בת 28. את ספר הילדים ״יולנדה דה מיאו״ כתבתי לבן שלי באחר צהריים אחד, ועשיתי עם הבנות שלי סירטון שלו. הספר יצא שלוש שנים אחר כך. את ספר הפרוזה האחרון שלי, ״העולם הבא״, התחלתי לכתוב לפני שזה שלפניו יצא. סיפור של שנתיים בערך, והסיפור של ״הפרס הגדול״ שיצא לאחרונה נולד כאמור לפני עשרים שנה. בפרוזה - יש לי מזל משמיים שמצאתי את העורכת יערה שחורי, מהוצאת כתר. אין אדם בעולם שאני סומכת עליו יותר ממנה, והיא מאמינה בי ובספר, כשלי קשה. לצד כל הדברים שאני לומדת ממנה ביצירה, יש גם את העניין של איך להיות דמות כזו עבור יוצרים אחרים. בסוף זה בעיקר - להיות בנאדם.
איזה שלב את הכי אוהבת בתהליך הוצאת ספר?
הכתיבה. אין בכלל שאלה. הכי כיף לכתוב. כשמאמינים שיהיה מי שיקרא, זה משחרר קצת מהעיסוק בזה, ומפנה את המח ליצירה.
איזה טיפים היית נותנת לסופרים, בעבודה מול מאיירים?
בספרי ילדים, חשוב לי נורא נורא נורא שהסופרים יבינו שהאיור הוא המלך. רואים אותו ראשון, הילדים יודעים לקרוא ציורים הרבה לפני שהם קוראים אותיות, והאוריינות הויזואלית שלהם לרוב טובה משל המבוגר, זה כמו כשמתבטל חוש ואחר מתחזק. הבחירה במאייר קריטית, וחשוב גם להרגיש שהמאייר מתחבר לטקסט, ומתלהב לצלול לתוכו. ברגע שבוחרים - חשוב לשחרר ככל האפשר מדמיונות ולתת לספרות הילדים לעשות את הקסמים שלה. אנחנו העורכים והעורכות פה בשביל לתווך ולבקש שינויים מכל הצדדים, הסופר, המאייר והמעצב, תמיד לטובת הספר כפי שאנחנו רואים אותה. הטיפ שלי לסופרים הוא: תבחרו טוב, שתפו את החזון הוויזואלי ואז שחררו אותו ותנו מקום לקסם.
עם כל העבודה סביב כתיבה ועריכה של ספרים, את מספיקה לקרוא ספרים נטו להנאה?
וואו, מאז המלחמה אני קוראת כאילו מישהו מחזיק לי אקדח לרקה. השעון מתקתק. כרטיס הספריה הרגיל והדיגיטלי עובדים קשה. אני משתדלת לקרוא שני ספרי פרוזה בשבוע, ושומעת גם ספרים באודיו. אני אוהבת לשמוע סופרים שקוראים את הספרים שלהם בקולם, וכששחקנים ידועים קוראים ספרים, נניח מריל סטריפ שקוראת מקסים את אן פאצ׳ט. לצד זה יש גם ספרי שירה וספרי ילדים. אני לא בטוחה שהייתי שורדת את העולם בלי האנשים שלי, הספרים והמוזיקה.
מה המסר שאת רוצה שאנשים יקחו איתם מהספרים שלך?
עם השנים גיליתי שלא משנה מה אני עושה, ואם מדובר בספר על חיות קרקס או חוואים בשוודיה, בכל הספרים שלי אני מספרת את אותו הסיפור. משהו על חורבן והתפרקות שמחייבים איזו התגייסות והרבה יצירתיות על מנת להביא תיקון, והתחלה חדשה. אני לא מאמינה בדידקטיות, אבל זה כנראה המסר שאני צריכה למסור לעצמי כל הזמן. לא לוותר על התקווה ולא להפסיק להאמין בכוחות שלנו, ביזמות ובחלוציות, בכח ההמצאה, וכמובן - באהבה.