אחי, היאקוזה

לא קל לפגוש אותם, את אנשי היאקוזה. עיתונאים יפנים מרכינים ראש תמורת ראיון אישי עם אחד הבוסים. צלמי עיתונות מתחנפים תמורת צילום כלשהו. חוקרים יפניים מצליחים לראיין אותם, במקרה הטוב, בחדרי מעצר ובבתי סוהר. אנתרופולוגים מעולם לא זכו לשיתוף פעולה מהם. מעולם לא נעשתה עבודת שדה ממושכת איתם. אי אפשר לחדור. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, שאוותר. שאי אפשר.

אבל, לבסוף צלחה הפגישה, ונשכה שנים ארוכות. כל המסופר בספר שלפניכם הוא אמת, ככל שאמת יכולה להיות. כל הבדיות שכאן הן פרי המפגשים האמיתיים והממשיים כל כך, שהיו לי במשך שנים אחדות עם האנשים המוזרים, האחרים והמופלאים האלה, שהולכים, על פי הכרזתם, עד הקצה.

היו בהם טובים ורעים, נוכלים וישרי דרך, אוהבים ושונאים, מרובעים ומטורפים, משמימים ומעוררים, מאיימים ונעימי סבר, בעלי חמלה וחסרי רחמים, כאלה שלא יכולתי לשאת את נוכחותם ואחרים שקשרתי איתם קשרי לב נדירים, שנמשכים עד היום. וכולם הדהדו בליבי. היו בהם אלו ואלו. כמה נורמלי.