טוקיו הלוך חזור

שב, איך היה המסע? יפה, מאלף. איפה היית? בעקבות באשו לפי הספר "השביל הצר של אוקו". הרי סיפרתי לך. חיפשתי, אתה יודע. אני לא יודע. איפה היית? בסנג'ו, בהיראיזומי, בריושאקוג'י. אני שואל אותך איפה היית? ואתה מבלבל לי את המוח.

המורה דאיטוקוג'י, אני מכיר את הקואן הזה מסיפורי הזן-בודהיזם! המורה יאקובו רז, זה לא מבחן בקיאות בספרות! אני באמת מתעניין איפה היית. תעיתי. כל מקום היה שלם ויפה, אהבתי את המסע, הלכתי אחרי באשו, בדרך שכחתי אותו, אני לא מחפש עוד.

ואתה שקט עכשיו? עכשיו כן. מי יודע מה יהיה מחר? לא שאלתי אותך על מחר. אתה מחפש עוד? לא, אתה כאן. חם לי, אני צריך מניפה, אני צריך ללכת לשירותים.

בספר המסע זה כל המקומות, הזמנים, והאירועים פרושים ביחד כמו צעצועים על שטיח. ואני מביט פעם בזה ופעם בזה ומלקט אותם לסיפורים חדשים.

הנה אני בתחילתה של סקרנות והנה אני בסוף הדרך. והנה אני בשניהם וזו בתוך זה. ואני מספר על מסעותי ומבין אותם בתוך הסיפורים, ושוב אני בתחילת הדרך. שאז, בתחילת הדרך, חשבתי שהבינותי את המסע עוד לפני שהחל. בשל בהירות המטרה שהיתה אז.