בזה הבית

היטב שמעה את מה שביקש לומר. שבכול היא אשמה... בכל פעם חלפה בה המחשבה לעזוב הכול וללכת. אבל אחרי הלילות באו גם הימים, והיא אמרה לעצמה שדברים כאלה קורים גם במשפחות אחרות. שאי ההבנות וחוסר הנחת אינם אלא צדה הבלתי נעים של הנורמליות. ובין המכתבים מבית הספר והצעקות בבית, הרי היו גם סנדוויצ'ים בבוקר והסעות לחוגים, חברים שמשליכים ילקוטים באמצע הסלון וצפייה משותפת בתוכניות טלוויזיה. בגלל כל אלה הלכו וגלשו במדרונה של הנורמליות, נשרטים ונחבלים מבלי לשים לב. עד שהתרסקו בתחתית ועמם ערימת הכלים השבורים, מזלגות וסכינים.

רגעים ספורים של חוסר שליטה בשעת לילה מאוחרת שולחים את איתמר, מתבגר סוער ורגיש, לבית המעצר, ואת דפנה, אמו, לבית החולים. משם — מתוך תהומות של בושה, כאב ואשם — הם מספרים את סיפורם. הפרטים טריוויאליים, מוכרים עד בהלה, אבל שום פרט אינו תמים כאשר ברקע עומדת התקרית שגזלה מדפנה ומאיתמר את החלום הפשוט — להיות כמו כולם.

אורנה לנדאו פוסעת באומץ במרתפים האפלים של הנפש ומנערת את המיתוסים הגדולים שלנו, ובראשם — אהבת אם. בזה הבית הוא סיפור דרמטי, מורכב ורב־פנים המסופר בתנופה ובשטף. יכולתה של לנדאו, שהפציעה כמספרת מוכשרת מן המעלה הראשונה ברומן הביכורים עוד אהבה אחת ודי, באה לידי ביטוי שלם ברומן החשוב, המטלטל והיפה הזה.