תחנה אחרונה גן עדן

"בשביל מה, בשביל מה את עושה את זה?" היא שומעת את קולו של יונתן, והוא נרגז.

"כי מישהו צריך לעשות," ענתה לו. הימים היו עוד הימים שאחרי, ובניית החומה רק החלה. במהדורת החדשות בטלוויזיה התפלמסו המומחים על הסכנה, אבל יש שהופיעו גברים ונשים וסיפרו על חבל ארץ חדש־ישן שיש לגאול, וליישב, ודיברו בשבחו של מחוז כלניות, על יופיו הבתולי והאדמה המשוועת לאיכרים. הם ישבו בסלון ביתם, והיא אמרה לו, "תראה, זה ממש כמו הציונות של פעם! הם אפילו מדברים אחרת. מי אומר היום 'גאולת הארץ' או 'משוועת'?" והוא אמר, "יותר מדי את מתייחסת למילים."

בסוף מה שקרה זכה לשם "מה שקרה" ושירה מבינה שאם תישאר בבית, מול הטלוויזיה, לבטח תתמלא שנאה וזעם עד שלא תוכל עוד – ותתפוצץ.

לכן, יום אחד היא נכנסת למכוניתה ונוסעת דרומה, להצטרף להתיישבות החדשה במחוז כלניות – מקום שבו אנשים כמוה, ציונים הנוטים לנוסטלגיה, באים להפריח את השממה, לגאול את האדמה ואת עצמם, ובצילה של חומה גדולה, להתחיל את הכול – הכול – מחדש. אלא שגם הפעם לא ברור לאן תוביל הדרך הרצופה בכוונות טובות.