החיה עושה חור בראש

מיכאלה, סטודנטית לפילוסופיה, כותבת מכתבי אהבה לאבישי, פרופסור בעל שם. לפעמים היא כותבת אחת לכמה ימים, לפעמים כמה פעמים ביום. המכתבים בוקעים מתוך בדידות גדולה, וכתובים בתבונה רגשית יוצאת דופן. גם אם יש בהם צד חסר מעצורים, אפל או אובססיבי, צלילותה וחוכמתה של הכותבת מצילות אותה שוב ושוב מנפילה.

חייה של מיכאלה, לעדותה, סוערים ואומללים. היא מתמודדת עם התמכרות לתרופות פסיכיאטריות, עם חובות כספיים, עם חותמן של שתי מערכות נישואין כושלות, עם הורים שעסוקים בעיקר בעצמם, ועם מגורים במחסן זעיר יחד עם חתולתה: החיה שעושה חור בראש.

את מכתביו של אבישי איננו זוכים לקרוא, אבל מתגובותיה של מיכאלה עולה שלפעמים הם קשובים ונדיבים, לפעמים קצרי רוח, ולפעמים הוא פשוט לא עונה. וכך הספר הולך ומתגבש בין שני צירים — ציר האהבה והציפייה הנכזבות, וציר פנימי יותר, לא פחות משמעותי, של עצם היכולת לשוחח, להקשיב, לבטא, לשמוע את זרמי המעמקים של העולם ולגעת בלי פחד בחיים עצמם, על כל כאביהם ויופיים.