עד עצמות הלב

את שירי "עד עצמות הלב" כתבה תמר גפני בנעוריה – כשהיתה תלמידת תיכון, שירתה שירות לאומי והתחילה ללמוד באקדמיה למוזיקה. לצד כתיבת השירים היא כתבה גם מוזיקה, אך עד מהרה הפכה ההלחנה לעיסוקה המרכזי. השירים נגנזו, ואיתם הושתקו חיי היצירה המילוליים שלה. רק כעבור שנים היא חזרה למילים, לספרות, אם כי לא לכתיבת שירה אלא לכתיבת פרוזה.

כעת, אחרי שכתבה ופרסמה שלושה ספרים – את הרומן "קירות דקים" (כרמל 2018), קובץ הסיפורים "בעין הכחולה" (כרמל 2019) והרומן השבור "השד של מקסוול" (כרמל 2021) – היא העזה לחזור אל מקור היצירה הגנוז שלה, כלומר אל השירים שכתבה בנעוריה, והחליטה להוציאם לאור.

אלה הם שירים מופלאים ממש, שמשלבים רגישות מוזיקלית וצורנית יוצאת דופן עם תכנים פראיים במיוחד. אפשר לראות בהם "שאגות מוזיקליות" או "תרועות אימה ופחד".

המקוריות המופלגת שלהם קשורה לכך שהם כמו נכתבו "מחוץ לזמן": גפני למדה בבית ספר דתי ונחשפה שם רק לשירה "מהוגנת" יחסית – ביאליק ואצ"ג, לאה גולדברג וזלדה. את רביקוביץ' או וולך, שהיו אז משוררות משמעותיות מאוד, היא לא הכירה כלל. אלא שחווית החיים שלה היתה כנראה סבוכה מאוד, והעברית שלה היתה מלכתחילה עברית שיכורה, חוגגת, משתוללת, כך שדווקא מתוך מקורות מיושנים מאוד היא הצליחה לברוא שירה מלאת חיים, אקטואלית, מתריסה ורבת עוצמה, שאפשר לראות פה פרק גנוז אך משמעותי בתולדות שירת הנשים העברית.

הָאוֹר מְצַיֵּר לִי שְׁלשִׁים שְׂעִירִים
מְקַפְּצִים עַל הַכְּבִישׁ בַּגֶּשֶׁם
אָפֵל בְּלִי מִצְלוֹל
בְּחֵשֶׁק שֶׁל נֶשֶׁף

אֶתְמוֹל הִתְהוֹלַלְתֶּם עַד שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה
יַלְדֵי מַדְמֵנָה – הַחֲלִיקוּ מִמֶּנִּי.
בָּעֶרֶב אֶטְבַּח לָכֶם אֹזֶן וָאֹזֶן –
אַף וְגָרוֹן.

שְׂעִירִים בְּלִי חֶשְׁבּוֹן.
קִפְּצוּ עַל הַפַּס יְלָדִים. אֲבַדּוֹן
מְשַׁחֵר לָכֶם כָּאן. אֲבַדּוֹן.