החיים השניים של אביגיל אוסקר
ספר על אם המחפשת את בנה בעולם שנדמה כגן עדן, ובוחן אובדן, חיים חדשים, חברות וריפוי בתוך מציאות מסתורית ורדופת זיכרונות.
הוספת ביקורת
ביקורות
החיים השניים של אביגיל אוסקר // רעות וייס
הוצאת התחנה, 2026
עריכה: אורנה לנדאו
אם השם רעות וייס מוכר לכם, זה כנראה בזכות "מזל של מתחילים", קומדיה רומנטית קלילה וכיפית שהפכה לרב מכר היסטרי וזכתה באינספור פרסים, ביניהם פרס גפן לאור הנגיעות הפנטסטיות המופיעות לאורך הספר.
הייתי מאוד סקרן כשגיליתי שרעות עובדת על ספר חדש ועוד יותר סקרן כשגיליתי את הנושא שלו. הציפייה ההגיונית הייתה לכתוב קומדיה רומנטית נוספת שתמשיך קו של רבי מכר, אבל רעות בחרה לפעול אחרת ולכתוב אגדת פנטזיה אפלה ומעוררת מחשבה. הימור לא פשוט שבעיני מאוד השתלם.
📖 במה עוסק הספר?
אביגיל אוסקר נרצחה. לא לבדה. היא נרצחה יחד עם הבן שלה, אבל בנקודה הזו הסיפור שלה לא נגמר אלא רק התחיל. אביגיל מוצאת את עצמה בעולם פרה-היסטורי משונה שמזכיר את תקופת האבן. בעולם הזה נמצאים כמה עשרות אנשים בודדים המתגוררים יחד בחיים פשוטים ונטולי טכנולוגיה או קדמה ולצידם יצורים משונים שלא קיימים בעולם שלנו, כמו ארמידלו קדום וענק העונה לשם ג'ק (וגונב את ההצגה פעם אחר פעם).
אביגיל פוגשת חברים חדשים, ביניהם ג'והאני, גוסטב, ואלכסנדר המפצירים בה לחיות בשלווה וליהנות מהזדמנות השנייה שלה. העניין הוא שלאביגיל יש משימה מאוד ברורה: לגלות מה עלה בגורלו של הבן שלה, ואין לה שום כוונה לתת לאף אחד לעצור אותה.
היא יוצאת למסע מסוכן במיוחד יחד עם ג'ק הארמדילו, במהלכו היא מגלה חלק מהסודות ומהמסתורין שאופף את עולם האבן בו שום דבר אינו כפי שהוא נראה.
📖 מה חשבתי על הספר?
+ בניית עולם: העולם שרעות בראה מעלה יותר שאלות מאשר מציג תשובות ובכך הזכיר לי קצת את הסדרה "אבודים" (LOST). הרעיון שהחיים שלנו הם כמו עץ שמכיל טבעות והחיים לא נגמרים בטבעת הראשונה אלא ממשיכים לטבעת הבאה משאיר אותי עם שאלה – האם יש גם טבעת שלישית ורביעית? אני מחכה להמשך כדי לגלות.
+ תעלומה כפולה: לאורך הספר, הקוראים מתבקשים לפצח שתי תעלומות. הראשונה היא הסיבה והנסיבות בהם הסתיימו חייה ב'טבעת הראשונה' (העולם שלנו) והשנייה היא הבנת המכניזם, המנגנון וההיגיון שמאחורי 'הטבעת השנייה' (העולם הבא) בו נמצאים באופן חשוד מעט מידי אנשים והחוקים שאביגיל ואנחנו נחשפים אליהם לא הגיוניים במיוחד. בפועל, ניתן להגדיר את הסעיף כתעלומה משולשת לאור המסע של אביגיל לגלות מה קרה לבן שלה.
+ כריכה מצטיינת: ברור שאנחנו *כן* שופטים ספר על פי הכריכה שלו, והכריכה של "החיים השניים" פשוט נהדרת – מייצרת עניין, מציגה עולם מסתורי ודמות נחושה, אמיצה וכואבת. עבודה נהדרת של אמרי זרטל.
+ ספר על מוות שעוסק בחיים: הבחירה לכתוב על אישה שמסיימת את חייה בנסיבות לא טבעיות עלולה לעורר טריגרים ולהיות קשה לקריאה עבור חלק מהקוראים והקוראות, אבל חשוב לדעת - הספר לא עוסק במוות, אלא בבחירה בחיים. מותה של אביגיל הוא מניע העלילה ולא מרכז העלילה. המסע שלה, החברים שהיא פוגשת לאורך הדרך והנחישות שלה הם הגרעין העלילתי ומעורר ההשראה.
📖 לסיכום...
ספר מרתק, בניית עולם מצטיינת וחומר למחשבה. מומלץ בחום!
מי מאיתנו לא תהה מה קורה אחרי? האם יש עולם אחר? מקום שכולו טוב? או אולי לא?
ברוכים הבאים לעולם הבא, לאי השלווים.
מקום שמרגיש כמו הכלאה של "פארק היורה" ו"דברים מוזרים", שבו סכנה אורבת מכל עבר, ולמרות היופי הבלתי נתפס והשמש הסגולה והמהפנטת, שלווה אינה התחושה הראשונה שמתעוררת.
מה שמרתק ומרגש בספרה של רעות הוא העובדה שלמרות שמדובר (לכאורה) בעולם דמיוני, המסע שהדמויות עוברות כל כך נוגע ומעורר הזדהות, שבשלב מסוים הוא מרגיש אמיתי.
הספר הזה הוא בדיוק הסיבה שאני פתוחה לכל הז'אנרים. כי יש ספרים שאי אפשר באמת לתייג, ולהכניס למשבצת אחת, כי הם גם וגם, ויש בהם הכל.
פנטזיה ומתח, כאב ותקווה, הומור וציניות, ובעיקר הרבה מאוד לב.
אביגיל נרצחה. חייה הסתיימו יחד עם חיי בנה תום בנסיבות טרגיות. מתוך עלטה ותחושת מחנק, היא מוצאת את עצמה באי השלווים.
גם בעולם מסתורי שכולו חדש לה, עם אנשים שמעולם לא הכירה, היא אינה מסוגלת להתמסר לחייה החדשים. כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו הוא בנה. ובתוכה בוערות כמיהה עזה ונחישות להתאחד עימו ולראות אותו שוב.
אנחנו יוצאים עם אביגיל למסע מרתק. תוך כדי החיפוש אחר בנה, היא חוקרת ומגלה את עולמה החדש, יוצרת חברויות שמחזקות אותה, ובמקביל נחשפים בפנינו זיכרונות מחייה הקודמים, המרכיבים אט אט את התמונה המלאה של האירועים שהובילו אותה אל אי השלווים.
היכולת של רעות לבנות עולם שלם ברמה שבה יכולתי ממש להרגיש את עצמי שם, לדמיין בבהירות את המראות, כמעט להריח את הריחות ולחוש את המרקמים והאווירה, היא מופלאה בעיניי. ובתוך עולם שרחוק מכל פנטזיה שהייתה לי אי פעם על גן עדן, לצד האתגרים, הסכנות והחיות הפרה היסטוריות המאיימות (מרבה רגליים אימתני, שגם בגודלו הרגיל מלחיץ אותי), רעות מצליחה לשלב הומור וציניות. כי מסתבר שגם בנסיבות כאלה, הכמיהה לקפה טוב ולשוקולד אינה מתפוגגת.
סיפורה של אביגיל הוא קשה. כואב ומכמיר לב. אבל לצד האובדן, הייאוש והכאב הבלתי נתפס, זהו גם סיפור על כוחם של אהבת אם, חיבור אנושי וחברויות. ומעל הכל, על תקווה. ומה שמאוד ריגש אותי מעבר לג'ק, הארמדילו הקדום שכולו לב (איפה מאמצים אחד כזה??), הוא ההקדשה, "לכל מי שאיבד אנשים אהובים, ולכל מי שזקוק לנחמה".
נדמה לי שהמשפט הזה מזקק היטב את מה שהספר הזה הצליח להיות עבורי. כשסגרתי את הספר, עם דמעות בעיניים, לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי, ולקוות שגם היא חווה מסע משלה איפשהו. וזה אולי קסמו הגדול ביותר של הספר. הוא מצליח לעסוק בשאלות הגדולות והמפחידות ביותר.
אובדן, מוות ומה שעשוי לבוא אחריהם, ובו בזמן להציע נחמה, תקווה ומקום למחשבה.
ממליצה בחום!
סיימתי את הספר עם דמעות ובלי מילים.
אוקי, אולי קצת מילים:
קודם כל, איזו יצירה בלתי נשכחת, חכמה, עמוקה ומרגשת.
ביקום מקביל הספר הזה הופך לסרט של סטודיו ג'יבלי, מעין עליסה בארץ הפלאות בעידן הפלאוזואיקון*, עם דמויות בלתי נשכחות, הרפתקה מטורפת, אהבה של אם לבנה - וכל כך הרבה לב.
*עליסה (אביגיל) בארץ הפלאוזואיקון!!!
אני מאוד מעריך את רעות וייס. אחרי קומדיה רומנטית מצליחה ואהובה שמתרחשת במושב בשרון, הכי לא מובן מאליו להעז עם סיפור בעולם בידיוני לחלוטין, עם תימות אפלות, עם דמויות לא סופר נחמדות ועם סוף שהוא בעצם התחלה.
החיים השניים של אביגיל אוסקר זה סיפור מלא דימיון עם בניית עולם ששונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים בסרטים וספרים, שרק את חלק מחוקיו אנחנו לומדים ושחלקם כנראה יתבררו בספר הבא.
העולם הוא אי השלווים (מלשון שלווה) מין גן עדן בראשיתי אבל יש בו חיות מסוכנות מהעידן הפרה-היסטורי, ולכן הוא גם אולי קצת גיהנום, אבל שלא קל בו למות, בין השאר כי ההחלמה מפציעות מהירה יותר מבעולם החיים. הגיעו אליו עשרות אנשים אחרי מותם ולא ברור למה דווקא הם מכולם (ומה קורה למי שלא מגיע לשם), ואנחנו עוקבים אחרי קבוצה של האנשים היותר דומיננטים בשבט שנוצר, אליו מצטרפת הגיבורה אביגיל אוסקר, העולה החדשה לעולם החדש. אביגיל איבדה את בנה ומטרתה בספר למצוא אותו בעולם הבא.
ישנן בסיפור סוגיות דרמטיות כבדות משקל שקשורות לזיכרונות מהעולם שלפי המוות כדי שלאט לאט נבין מה הביא את אביגיל לעולם השני, והזכרונות האלה מרכיבים סיפור חזק וקודר שבנוי בצורה מקורית ולא ליניארית בעליל אבל עובד כמו קסם. הסוף מפתיע ולא צפוי אם כי כמי שכבר קרא את הספר בגירסה מוקדמת, חיפשתי ומצאתי את הרמזים שבהחלט נמצאים שם.
אהבתי את המתח שנוצר מקריאת הסיפור מהעבר וגם את המתח בסיפור ה"נוכחי" שהולך מתגבר לקראת הסוף. אהבתי את התיאורים שבראו אצלי בראש עולם שלא חוויתי בשום מדיה, מלא צבעים וקסם, קצת בדומה למה שעשו יוצרי הסרט צוללת צהובה של הביטלס, מינוס הפסיכדליה. את תיאורי אורח החיים בשבט כולל הכנת מאכלים כאלה ואחרים, ניתן היה בעיניי לצמצם.
אגב, ממש התלהבתי מכמה סצנות סינמטית שרעות בראה, במיוחד מאחת שממש דמיינתי את שפילברג מביים עם המוסיקה של ג'ון וויליאמס ברקע.
מה עוד אהבתי? את בניית הדמויות ובעיקר את זו של אביגיל, עם תכונות אנושיות וחולשות כאשר מורגש שהסופרת צללה עמוק כדי לדלות כמה אמיתות שנמצאות שם.
העולם אמנם פנטסטי אבל הקסם נחווה על ידי אנשים מבוגרים שמקבלים מסרים בחלומות אבל שגם עסוקים בין היתר במין ובאלכוהול ושמקללים, ככה שאנחנו מרגישים מאוד down to earth וזה שילוב מוצלח בעיניי.
לא יודע אם יש לווייס את ההמשך בראש עם כל הפיתרון לכל השאלות הפתוחות שנותרו. אם כן, היא בטח מצחקקת לעצמה - הא הא, איך הם לא יודעים איזה יופי הכל עומד להיסגר, ואם לא, יש לרעות, בין היתר גם מורה לבניית חדרי בריחה, את האתגר הכי מרגש בעולם, לחוקק חוקי חיים ומוות לעולם בדיוני שלם, ואפשר רק לקנא בה על הפריווילגיה הזאת.
מהיכרותי עם כתיבתה של רעות בשני ספרים כבר, אני לגמרי סומך עליה שהסגירה תהיה מספקת ושיחד איתה גם הסוגיות האנושיות רק ילכו ויעמיקו ויכאיבו, ואני לא יכול כבר לחכות לספר ההמשך שבכל מקרה אני לא רואה איך הוא מתחרה בנוכחי מבחינת הכריכה!
בבוקר אחרי שהשלמנו את מעבר הדירה הרגשתי צורך עז לשבת על הכורסא ולהישאב לאיזו מנוחה. הגוף שלי היה עייף ורציתי לנקות את הראש מאוצר המילים של מעבר דירה, שבו, מעבר למושגים כמו ״סיפון״, ״רובה״ ו״מחירון דקל״ יש גם מופעים רבים מדי של ״ואללה, אני מאחר״, ״וואי וואי אחי, לא הערכתי נכון״ ו״ברור שלא כולל מע״מ״.
דבר ראשון התיישבתי על הכורסא במרפסת. כבר המצב השתפר, אבל עכשיו מה?
כמה ימים קודם לכן מסרה לי רעות עותק חם וטרי של ״החיים השניים של אביגיל אוסקר״, והעין הסגולה שעל העטיפה היפהפיה של הספר קרצה לי והזמינה אותי לבילוי משותף. הרמתי את הספר, הסנפתי אותו (איזה משכר ריח של ספר חדש) והתחלתי לקרוא.
אני אוהב פנטזיה ועולמות בדויים מאז הילדות, ורעות בהחלט הצליחה לייצר עולם כזה ב״אי השלווים״ (אני מודה שלא הבנתי בהתחלה מה הקשר לציפור המוזרה אך הטעימה, עד שהבנתי שאני ממש לא בכיוון). העולם מפורט ומאוד חי, גם ברמה הגיאוגרפית בהיבטי בעלי החיים והצמחייה. ניכר תחקיר רציני, ועליו הולבש כשרון כתיבה (ומפה!). תענוג. כבר קיבלתי תמורה לאגרה וגם קיבלתי את ג׳ק, שמציץ אלי בחביבות מעל שולחן העבודה, סביבתו החדשה (אני נשבע שהוא קורץ לי בעצמו מדי פעם).
העלילה היא מיקס בין פנטזיה (בכל זאת חיים שניים) לבין רומן ריאליסטי (בכל זאת היו גם חיים ראשונים שנגמרו מוקדם מהצפוי), ואני חייב לומר שבערבוב הזה נמשכתי יותר לכיוון הריאליסטי - סיקרן אותי מאוד מה הוביל את אביגיל לאי, ומה עניין רגשות האשמה שלה ביחס לבנה. למרות שיש רמזים עבים כבר בהתחלה, הנתיב הזה של הסיפור נפרש לאיטו לאורך הספר וכתוב היטב.
העלילה השניה, שמתרחשת על האי, בונה דמויות משנה מלאות להפליא שכל אחת בעלת אופי מובחן - חלקן משעשעות, חלקן קודרות יותר וחלקן מעצבנות - כמצופה, ומשאירה בהחלט פתח להמשך הסיפור, שגם הוא בוא יבוא.
אחלה ספר, כפי שניתן לצפות מזוכת פרס גפן, שמשלב מאוד יפה בעיני בין פנטזיה לבין רומן ריאליסטי. נהניתי מהקריאה וקיבלתי את הבריחה שרציתי למנוחה ולנחלה.
מומלץ בחום (למרות שאם מישהו יכול לטפל בנושא בחום, ועוד יותר בלחות, אודה לו מאוד)!!!!
