הראשון שמת בסוף

מה אני אגיד. עוד אדם סילברה לאוסף ובחודש הבא הוא יחזור יחד עם בקי אלברטלי בהמשך ל"אם אלה אנחנו" שגם אותו אני אקרא. אבל ראשית כל, הפרטים היבשים בנוהל.

טריגרים: קללות, סצינת מיטה לא מפורטת, מוות. אם שם הספר לא אמר לכם הכול אז בדיוק על זה מדבר הספר.

מכירים את זה שאוכלים שוקולד, נהנים ממנו ורוצים עוד חתיכה, טועמים, והטעם הוא בדיוק אותו הדבר? אז "הראשון שמת בסוף" הוא בדיוק כזה. הוא עוד מאותו הדבר. הפעם זה פרייקול לספר "שניהם מתים בסוף". וככזה, אנחנו ניתקל בכמה אסטר אגס מהספר ההוא, ונקבל קצת יותר השלמות לעולם הזה, אבל למען האמת, לא בטוח שהיינו צריכים את הפרייקול הזה. גם לא בטוח שאדם סילברה חידש משהו פה. הוא לא הציג משהו חדש, הוא רק הראה איך תחזית מוות התחיל – ואת הסיפור הראשוני שממנו מתפתח סיפור האהבה ואיך התפתחו דברים כפי שהם מוצגים בספר הקודם.

״כשפגשתי בפעם הראשונה את ולנטינו, ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהחיים שלו. כן, גם הזין שלי הביע את דעתו בנושא כי הוא מהמם, אבל זה היה יותר מזה, זה תמיד היה יותר מזה. היו לו כוכבים בעיניים והוא רצה לגדול בעיר הזאת. הוא לעולם לא יוכל לעשות את כל מה שרצה, אבל אני שמח שהוא מתנסה בהמון דברים בפעם הראשונה.״

על מה הספר? ולנטינו ואוריון נפגשים ערב השקת תחזית המוות – ולרוע מזלם, זה יהיה רומן קצר מועד שכן תחזית מוות מתקשרים לאחד מהם. מכאן והלאה, הם צריכים לנהל מירוץ כנגד הזמן כדי להספיק כמה שיותר דברים. וזה אכן מה שהם עושים. רק דבר אחד הם לא יספיקו לעשות בשל צירוף מקרים המערב דמויות אחרות – בדיוק כמו בספר הראשון.

״הורים שלא מסלקים אותך מהבית בגלל שאתה הומו לא צריך להיות עניין של מזל. זאת אמורה להיות הציפייה כשאתה מביא ילד לעולם הזה. אם אתה לא יכול לעשות את זה, אז לך תזדיין, תזדיין, תזדיין. אני סיימתי לשחק במשחק המחורבן הזה שבו אנחנו צריכים להיות נחמדים לאנשים ששונאים אותנו בגלל איך שאנחנו אוהבים. הם הסיבות לכך שכל כך קשה לנו, שאנחנו נועלים ומסתירים את הרגשות שלנו למרות שזה אומר שאנחנו נמות בלי לחוות את האושר שאחרים חווים כל כך בקלות.״

לא יכולתי שלא להנהן ולהסכים יותר עם הציטוט מעלה. הציטוט הזה מבהיר יפה מאוד את העניין הזה של ההורות. הורים צריכים לאהוב את ילדיהם ללא תנאי. ללא ציפיות מוגזמות. בדיוק ככה. הרגשתי שהפסקה הזו מדברת אליי מאוד למרות שהוריי סוג של קיבלו אותי אבל אני יודע שיש כאלה שלא שפרו עליהם המזל.

״אני יודע שמלאך המוות המזדיין הזה מתקרב אלי כל הזמן יותר ויותר, כמעט כאילו הוא עבר לגור בבית שלנו, בהתחלה רק שכב קצת על הספה, ואז הרגיש בודד אז הוא פרש מזרן מתנפח בחדר שלי, אבל אז החרמש שלו עשה חור במזרן והוציא ממנו את כל האוויר אז לא הייתה לו ברירה אלא להתכרבל איתי במיטת היחיד שלי. יכול להיות שאני אפוף בנשימת המוות שלו, אבל אני עדיין כאן.״

כמו תמיד, אצל סילברה, הספר מדבר מנקודת מבטם של כמה דמויות. לא רק של ולנטינו ואוריון, אלא גם של דמויות נוספות. במקרה של הציטוט הנ"ל, זה ציטוט של זה שימות בסוף. מי מהם? זה ספוילר, אבל רק התיאור הזה של מלאך המוות עשה לי צמרמורת.

הספר, כמו תמיד, מדבר על מוות בצורה חופשית ויש המון משפטים שקשורים למוות. הבעיה היא כזו: אחרי שהתרגלנו לסגנון המיוחד של "שניהם מתים בסוף", המשפטים האלה קצת מאבדים משמעות וקצת מוזילים את הכבוד שאני רוחש למוות. ולא בכדי אני כותב סקירה כזו בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. זה קצת מתחבר לי באופן מצמרר.

״ניצוץ של אש נדלק בחזה החלול שלה, כמו תקווה שמתחממת בפנים, כמו השריפה של עוף החול שייוולד מחדש.״

ונסיים בציטוט אחרון לפני שאכתוב פסקת סיכום – לא קשה לנחש על מה חשבתי כשקראתי את המשפט הזה. נכון, אתם מנחשים נכון. פוקס, עוף החול הנאמן של דמבלדור. מה אני אגיד, הארי פוטר רודף אחריי בכל ספר וספר.

תראו, זה לא ספר גרוע. הוא פשוט עוד מאותו הדבר. הוא היה מתוק, הוא היה מקסים, הוא היה נעים, אבל האמת היא שאדם סילברה חייב להמציא את עצמו מחדש ולחשוב מה הוא כותב הלאה כי אין לי ספק שהוא כותב נהדר. וכל מי שקרא את "שניהם מתים בסוף" ייתקלו בכמה אסטר אגס ושזה יהיה נעים להיתקל שוב בכמה דברים, אבל זה כמו שוקולד. אוכלים שוקולד והוא טעים. מחליטים להכניס אותו למיקרוגל – והוא נשרף. במקרה הזה, אני מקווה שסילברה לא שרף את עצמו יתר על המידה. כמו שכתבתי בהתחלה – זה פשוט לא בטוח הפרייקול שהיינו צריכים.

סיום הספר היה חפוז מדי אחרי תחושת מריחה קלה של 10% בערך, והיו אירועים לא הגיוניים שלא תאמו את הבעייתיות שסילברה כתב לדמות חשובה בספר. כן נהניתי מולנטין ואוריון וכן נהניתי ממערכת היחסים החמודה שנרקמת ביניהם תוך 24 שעות, אבל בכנות? הפרייקול הזה מיותר.