השנה האחרונה

נער בן ארבע-עשרה, מחוטט פנים, יושב עם משפחתו בערב במטבח. רמקול עץ משדר את נאום הברכה לחג של ראש הממשלה לוי אשכול. עיתון "הארץ", לחם וגבינה קשה ועגבנייה, ארבעה שרפרפים, אם, אב ואחות קטנה. זבוב בחלון. תריס זז במרפסת, וממנה נשקף נוף השנה האחרונה של מדינה חילונית חמושה בת תשע-עשרה, נטולת המקומות הקדושים, ערב המלחמה שתשנה הכול.

יגאל סרנה, שהחל את כתיבתו הספרותית בכתיבת הביוגרפיה של יונה וולך, כותב כעבור דור אוטוביוגרפיה של שנה אחת בחייו. חיי נער ישראלי, משפחתו, ביתו, תל אביב והארץ כולה, עד חדר השינה של ראש הממשלה חולה הלב ואשתו, והטלפון שמצלצל באישון לילה לבשר על עוד אסון.

ביצירה תיעודית, שהיא ערבוביה מסחררת של הפרטי והלאומי, האינטימי והפוליטי, מפלס סרנה המבוגר את דרכו חזרה אל נערותו הנבוכה, נע אל אותה ארץ ניכר שהיא העבר. מציץ בבית הוריו. מניח ידו על כתף חברו המת, נער החוף דורון בלום. חוזר אל כיתה ט'-3 הנוראה ואל שני בכורי השטן שהתעללו בו וקבעו את מסלול חייו. הוא נחנק מאימה בחדר ההתעמלות, חומק לקולנוע פריז, נוגע נרעד בחבר בחצר אחורית, מספר על משפט השופט מלחי, על "העולם הזה" והמרגל ישראל בר, וגם על השכן, בן-גוריון הגמדי ההולך כצל בגב אשכול וממרר את חייו. סרנה מתאר את מסעו של משה דיין המובטל בנהרות וייטנאם, ומתבונן ביצחק רבין שמכין עם מטכ"ל הפלמ"חניקים שלו את המלחמה שממנה יצמח גם רוצחו.