פשוטעור

בדירה בתל אביב חי גבר שחייו עלו על שרטון. בתוך פרידה מאהובתו הצעירה הקמה והולכת, הוא מביא לביתו את אמו וסועד אותה בימיה האחרונים. מה חשוף יותר מאהבת גבר לאישה? מה מטעין באדם את זרעי מותו שלו יותר מאשר פרידה מאמו ומאהובתו גם יחד?

שתיהן מפליגות. האחת אל קִצה והאחרת אל הרפתקת העתיד. הוא עוגן על החוף וחולק עם קוראיו את התהום. עורו נפשט, בשרו נחשף, עצביו מתוחים כמיתרים, עוד נגיעה ויפיקו את צליליהם המרהיבים או יפקעו. במהלך ארבע עונות נדחסים בתוכו כמו אבק שריפה, עצבות ומסירות, יתמות, אהבה ונטישה. ימיו נערמים ושנתו נודדת. הוא צולל לעומקם של דברים.

פשוטעור מגולל את מסעו הפנימי הכן וחורך הלב של גבר ברגעי משבר. מה שהוא כותב מתערבב בקטעים מיצירות ספרות שהוא קורא. כל אלה נאגרים בתוכו יחד עם זיכרונות רחוקים של מעשים ודיבורים ברחובות העיר, עם דיאלוגים שקטים בחדרים אפלוליים ונגיעות מקלדת ואותיות, נכתבים ביומן-הצלה ומסרבים להניח עד תום ימי האבל.

זהו מסמך פיוטי תיעודי, גלוי לב באופן יוצא דופן, שעתיד להבעיר בקורא את מדורות האובדן והגעגוע הפרטיים שלו.