השתקפות

טריגרים: פגיעה עצמית, אלימות מילולית, פגיעה מינית, גילוי עריות, מוות. חצי סצנת סקס, רמיזות מיניות.

כן, בזה שכתבתי רשימה ארוכה של טריגרים אני כבר כנראה מוריד לכולכם את החשק לקרוא בספר שהוא קצת ישן, אבל הרשו לי להסביר לכם כמה דברים.

זה הולך להיות סקירה חצי מנתחת את הספר וחצי סקירה. תחליטו אתם מה יצא פה. אני חושב שיצא לי סוג של מפלצת שלא אני בראתי...

הדבר הראשון הוא זה שאם הורים למתבגרים רוצים לדעת מה קורה עם הילדים שלהם ואיך הם מרגישים ומתנהגים – שיקראו את הספר הזה.

הדבר השני – הוא ריאליסטי. מאוד. המון פעמים דברים ממש השתקפו לי למול העיניים. וזה לא סתם במקרה אני בוחר במילה הזו. ההשתקפות עוד תחזור כמוטיב כאן.

הדבר השלישי – זה ספר מציאותי. והוא הגיוני. והדרך של גל אלגר להעביר אותו כל כך גאוני.

עכשיו, תיכף ארחיב על הכול, תיכף אני אסביר. אבל קודם כל – בקווים כלליים, הספר מדבר משתי נקודות מבט – זו של תום וזו של אפרת. וכדאי לכם להכין פנקס ליד הספר כי הולכים לצוץ הרבה שמות והרבה קשרים והרבה "רגע, מי זה? אה, זאתי." שיצוצו לכם במהלך הקריאה. לא מפני שהספר מסובך, אלא מפני שאלגר כתבה סיפור מאוד מציאותי. לזה עוד נחזור. תום הוא תלמיד מסובך, באד אס שכזה, לא שם על כולם זין וכיוצ"ב. אפרת היא ההיפך הגמור ממנו- חנונית, חכמה, מושלמת, יפה וכולי וכולי. שתי העולמות מתנגשים בעקבות אירוע גדול בטיול שלהם – ומשם הדברים משתנים מקצה לקצה.

חברות, כשהיא באמת טובה, לא סתם נפסקת. תמיד יש סיבה.

וזהו בעיקרון מה שאני רוצה שתדעו על העלילה של הספר הזה. מפני שהסיפור מסובך נפשית, הקשרים מאוד מסועפים, יש הרבה דברים ויש הרבה אמיתות. לאף אחד משתי הדמויות הראשיות אין חיים קלים. לא לתום הבן הבודד שחי עם אימא שהיא לא בדיוק קלה – ולא לאפרת, שחיה עם אמה ואחיה המרדן – ועם אביה החורג ושני האחים החורגים שלה. לשתי הדמויות יש חיי חברה מאוד מסובכים – והרבה פוליטיקה חברתית בתוך הכיתה ומחוצה לה מתרחשים.

"השתקפות" נותנת לנו בדיוק את הקול של בני הנוער מבלי לסנן שום דבר. בלי לשלוף משפט טיפוסי של קטנטנות שהטוב ינצח בסוף – כי תנחשו מה. לפעמים בחיים שום דבר לא בטוח ולפעמים אין בהכרח הטוב ינצח. המחשבות של תום ואפרת שונים בתכלית. בזמן שתום בטוח שכל העולם הוא חרא – אפרת שומרת דווקא על השקפת עולם הפוכה. כדאי מאוד לשים לב להבדלים בין נקודות המבט שלהם כי יש הרבה מה לשים לב פה.

המציאות היא אכזרית. המציאות היא קשה. המציאות היא נוראית. למציאות יש החלטה משלה. או שזה רולטה רוסית – או שזה לא צפוי. לא תמיד בהכרח לפי מה שאנחנו רוצים. לעיתים לא צריך הסבר. לעיתים ההסבר הוא מיותר. לעיתים למציאות יש את הדרך שלו לסדר פאזל שנשאר לא פתור. לעיתים – חסר חתיכת פאזל שלעולם לא תמצאו.

דמויות המשנה של הספר גם הן עגולות ובאות לומר הרבה מאוד על הדמויות הראשיות. טובית למשל - דמות די מעצבנת בפני עצמה אבל היא מאירה באופן שלילי את עצמה דווקא. אבל בצורה כלשהי אפרת מוארת בצורה טובה. אני לא הולך להסביר את הדוגמה הזו אבל צריך להבין את הנקודה הזו כדי להבין שאין דבר כזה דמות משנית. כולם דמויות מהחיים וכולם יצטרכו להתמודד עם השלכות כאלה ואחרות.

כשמסתכלים על דמותו של עומר ועל זו של אפרת – אפשר לראות השתקפות מאוד הפוכה. עומר מרדן ואפרת לא. עומר בעייתי ואפרת לא. אפרת אוהבת את אביה החורג. עומר לא. ויש כל כך הרבה פספוסים בשיחות שלהם כי כל אחד מתבצר בעמדתו העיקשת ובחוסר רצון לוותר.

כשמסתכלים על עומר ותום – שניהם כל כך דומים ושניהם כל כך שונים. כשמסתכלים על תום ואימא שלו – שניהם דומים ושניהם שונים. כל כך דומה וכל כך שונה. זה כל כך מדהים איך עבודת הפירוט והעומק של הדמויות של אלגר מגיעה כאן לעומק כל כך מדהים.

הדמות הראשית השלישית שלא מופיעה בספר אבל היא כל כך נוכחת שם – הכאב. העצב. הזעקה שלא נשמעה. וזה זועק בכל דף ודף, בכל אות ואות, ובכל אמרה שהם אומרים.

עכשיו זה יהיה ניתוח על כמה ציטוטים שמצאתי במהלך הספר. תקראו היטב ותנסו להבין בעצמכם מה שתבינו. מה שמתחת לציטוטים אלו הניתוחים שלי על אותם הציטוטים. אגב, אלה תשעה ציטוטים. יותר מכל סקירה שלי עד היום. אני מאמין שתבינו למה.

"ככל שאתה נותן לכאב יותר אוכל, הוא רק נהיה רעב יותר"

היא שואבת אותי יותר ויותר. אני מתחיל לאבד את עצמי בתוכה, בתוך הייאוש הזה שהיא שקועה בו, בלי לדבר עליו. בלי להגיד כלום. היא לא מתפרצת, לא צועקת, לא בוכה, לא בועטת, לא כלום. רק אומרת בדרכה השקטה, בלי מילים.

כן. אפשר להבין שהספר הזה נורא כבד. הכובד שלו היא זו שצריכה לרבוץ על לבם של ההורים למתבגרים באשר הם. ואתם יודעים מה? גם לבני נוער מגיע לקרוא את הספר הזה. הוא עליהם. הוא על כל הבעיות שיש להם. הוא נותן להם נקודת מבט מאוד לא מתנצל ואומר להם כך – אתם, דור הz של בני הנוער, מתנהגים בצורה כל כך גועלית. הסביבה גועלית אז גם אתם גועליים אליה.

והנואשות במבט שלה הבהירה את עמדתה טוב יותר מכל המילים שלא השתמשה בהן.

ולפעמים – מילים מכסות ומחביאות בתוכן את המעשים מאחוריהן. לפעמים האנשים כאלה אטומים. האנשים הם כאלה עיוורים שהם לא שמים לב מה קורה, ולפעמים מספיק מבט אחד בתוך העיניים – שהן האיבר היחיד שלא מצליחות לשקר – כדי להבין מה קורה.

מה הוא חושב, שאני לא יודעת מי אני ומה אני שווה? שאני לא יודעת כמה צביעות יש בהתנהגות שלי וכמה שקרים יוצאים מהפה שלי כדי להצדיק את תדמית המלאכית הנפלאה שעוזרת לכולם?

יש טלנובלה ספרדית ששודרה בערוץ 3 פעם. קראו לה "המלאכים אינם בוכים". הסדרה ההיא סיפרה על אסירה שלקחו לה את הבת שלה ונתנו אותה לאיזה זקן. האסירה השתחררה, גילתה איפה הבת שלה אבל גם החליטה על הדרך לנקום באבא שלה שהיה איש מאפיונר רשע. לא נחליא אותכם בפרטים הלא באמת חשובים. מה שחשוב פה זה שהמסר העיקרי של הטלנובלה הייתה שהמלאכים לא בוכים. חטאים תמיד היו, שקרים תמיד היו, ותדמית המלאכים שנטפחה בעיניי כולם כמשהו טהור – לא דווקא משתמרת כאן בספר הזה.

"אותך כולם אוהבים, אבל מה עם עומר? בגלל שקצת יותר קשה לו, אז מוותרים?" היא שאלה, ואני התכווצתי. למה אני צריכה להקשיב לכל זה? להרגיש את חוסר הנעימות, את האשמה, כשהיא מתריסה לעברי "אותך כולם אוהבים". כאילו אני אשמה, כאילו גזלתי משהו שלא שייך לי. כאילו שאני זו שרציתי...

יש דברים שאנשים מבוגרים לא צריכים לעשות. הם לא צריכים להאשים את הילדים שלהם ולתת להם להרגיש רגשי אשמה על דברים שהם לא עשו. לא צריך להפלות בין ילד לילד. לא צריך כך וכך. אבל בסוף – לא משנה מה יגידו, המציאות תמצא דרך לעשות הכול הפוך דווקא כי היא יכולה.

"היא חזרה לשבת, אבל הביטה באוויר ושתקה. גם אני שתקתי. רציתי לשאול אותה מה הקטע שלה, אבל היה ברור לי שהיא לא תגיד, אז סתם ניסיתי לתפוס לה את העיניים, שלא הסכימו להיתפס, עד שהיא שאלה מתי התחלתי לעשן. ואוו, היא תפסה אותי לא מוכן לשאלה הזאת."

יש ביטוי נחמד שקוראים לו – לשקר אין רגליים. קל מאוד להפתיע בשאלה בומביסטית שאין אפשרות להתחמק ממנו. אתם יודעים, הדבר הזה שאי אפשר לשקר וחייבים להיות כנים עם הצד השני. אתם יודעים מה עוד יותר קשה? להיות כנים עם עצמכם.

למרות שלא יכולתי לראות את המבנה כי הייתי כלואה בתוכו, הבנתי שזאת טירה ושהיא ענקית כמו זאת שעל הלוגו של דיסני. וכמו שידעתי שהאוויר בפנים דחוס, היה ברור לי שבחוץ יש אוויר צלול. אני חייבת למצוא את המפתח. משהו זע בתוכי. חייבת למצוא את המפתח.

מעבר לאירוניה (דיסני.) ומעבר לכך – העניין פה זה הרצון להשתחרר החוצה ולמצוא אוויר מחוץ למבנה הדחוס. הבעיה – כמו שאומרת אפרת – למצוא את המפתח. ולכו תמצאו את המפתח הנכון בין עשרות אלפי מפתחות. זוכרים את הסצינה בהארי פוטר בו הארי היה צריך למצוא מפתח חצי שבור בין עשרות המפתחות המעופפים? אין כמו אנלוגיה מושלמת לזה.

אז זהו, תשעה ציטוטים. לכל אחד היה לי מה להגיד ולנתח והוספתי גם דברים משלי. אני מכור לטלנובלות. אני עוד יותר מכור לספרי נוער. אני עוד יותר פי שניים מכור לספרי נוער על העולם האמתי. ותשמעו, 1180 עמודים דיגיטליים לא באים ברגל. ממש לא.

אמרתי שהספר הזה מציאותי – והתכוונתי לזה. לא ציפיתי ש25 האחוזים האחרונים יהיו כל כך לא שלמים ועם זאת, הם שלמים. קשה להסביר את זה מבלי שתקראו אז תצטרכו לסמוך על מה שאני אומר. החיים ממשיכים, וככה גם אני. היום אני אנוח מקריאה ומחר אני כבר אלך לספר הבא שלי.

"השתקפות" של גל אלגר אומנם משנת 2016, אבל הוא רלוונטי גם לימינו. כי למען האמת, בני הנוער של אז לא השתנה בהרבה מהיום. ההבדל הוא אחד – הזמן.

אם הגעתם עד לכאן – סימן שהיה לכם מעניין מה יש לי להגיד. אז מה לא אהבתי בספר הזה? לא הרבה. למען האמת. זה ספר עמוס בהרבה דברים, מחשבות, שיחות, רגשות, והבדל מים ארץ ושמיים גדול בינו לבין "הקו החם לאהבה" שהיה פשוט חמוד, כייפי, מתוקי. את הספר הזה קראתי בארבעה לילות. פשוט כי הוא עמוס, מעיק על הלב, אבל הוא כל כך חשוב. כל כך נכון. כל כך רלוונטי להיום.

שאפו.

השתקפות מאת גל אלגר

בדרך כלל אני בוחרת לקרוא ספרים שמרחיקים אותי מהמציאות שלי, הן מבחינת מרחק של זמן או מרחב או ממש מהמציאות (פנטזיה). השבוע קראתי שלושה ספרים (גן האושר, השתקפות ומושלך) שהבריחה היא מהם והלאה. שגיבורים שלהם אולי בורחים ממשהו או אל משהו, אבל שמציאות חייהם הנוראית לא בדיוק משרה נינוחות ושלווה אצל הקורא. ולקרוא שלושה כאלה ברצף ככל הנראה גובל בהתעללות עצמית, אבל אם כבר אז כבר. מעכשיו רק צמר גפן מתוק בבקשה.

את השתקפות קניתי מידי הסופרת, עורכת ומו"ל הוצאת קינמון, גל אלגר, בשבוע הספר האחרון ולבושתי לא הכרחתי אותה לחתום לי (יש לי הקדשה על אשתר!). שתינו עובדות סוציאליות, היא לשעבר ואני עמוק בתוך הקישקע והיא ידעה שאני אתחבר לספר.

על מה הספר הזה?

אפרת ותום הם בני נוער בכיתה ט' שיושבים בסמיכות ליד החלון של הכיתה. לכל אחד מהם יש את הסיפור האישי שלו וההתמודדויות שלו, שהן, איך לומר, לא הכי רגילות. לאט לאט נרקם בין השניים קשר עמוק גם אם לא פשוט.

אומר שהיה לי קשה לי להתמסר לספר בתחילתו, אפרת האימהית והדאגנית שמשתדלת להיות מושלמת ולרצות את כולם עד כדי רמיסה ותוך כדי חיוך מתוק וחיי חברה פוריים הרגיזה אותי. לא היה לי כוח בשביל השטויות שלה. כשתום דיבר עליה ועל שאר הבנות שהן צבועות, הבנתי אותו ואפילו (סליחה גל) שקלתי לנטוש את הספר. אבל המשכתי והבנתי. הבנתי כמו תום את הבחירה שלה להיות צבועה, את הצורך שלה למצג שווא. סלחתי לה כמו תום על התלות בחברות ובשלום ביניהן מאחר והבנתי שהן העוגן שלה. אנשים לפעמים צריכים את המשחק, המסכה, הפעילות הסתמית רק כדי לשרוד, להרגיש נורמלים, לשכוח. לאשליה יש כוח שהוא לא תמיד שלילי. כמו תום, רציתי שתהיה אמיתית וכמוהו הקשבתי במתח לכל פרור שנחשף, לכל שינוי קטן ויחד איתו החלה התמכרות לתקווה למשהו טוב יותר.

אומר עכשיו כדי לחסוך התלבטויות, הספר הזה דורש התמסרות לפחות בהתחלה אבל הוא שווה את זה. הוא מרתק ומותח, עצוב ונורא, יפה ומכוער ומאוד מאוד אמיתי.

די מהר אנחנו מבינים את הסוד של אפרת ואז המבט על הבחירות וההתלבטויות שלה מקבל משנה משמעות. אפרת חיה על אדים, בהשרדות ומנסה להחזיק את כל הקצוות במקום, לשמור שלכולם יהיה טוב, ובחלק מסוים אצלה באופי זה בא באופן הטבעי ביותר. הרצון שלאחרים יהיה טוב. אותו רצון שהכניס אותה לצרות והשאיר אותה שם.

תום לעומת זה, חסר סבלנות לעולם ולשקרים שלו. רק מאוחר יותר אנחנו מגלים את גודל הפגיעה שחווה, אבל כבר מההתחלה אנחנו יודעים כי אימו מתמודדת נפש ולא יציבה והוא, כמו אפרת, נמצא בתפקיד הורי לפעמים.

הקשר שלו עם אפרת אמיתי, פגיע ומקסים. הוא מבין אותה. הוא רוצה להבין אותה יותר ומכבד את הגבולות שלה. כשהיא מתחילה להגיע אליו כמעט כל יום רק כדי להיות, הוא מבין איפה שהוא שהיא צריכה מקום בטוח והוא מאפשר זאת למרות שהיה רוצה הרבה יותר. בחלק הזה הוא הזכיר לי את אליאב יפה העיניים מספרי "הכול אודות סופי" ואת המקום שאפשר לה ברגעיה הנמוכים יותר. לא לשווא אנשים כעסו עלי על השימוש בו. כשאני קוראת את תום אני מבינה לליבו ומעריצה אותו על היכולות שלו. אבל גם הוא לא מושלם וגם לו קשה. את הקושי של אפרת אי אפשר להחזיק לבד. גם היא לא מצליחה.

אני חושבת שזה מקסים לראות את הקשר ביניהם נרקם לאט ואת האמון והצורך באמת. זה מקסים לראות אנשים פגועים מוצאים בית אחד אצל השניה (כמו בגן האושר שסקרתי השבוע). לא רוצה לפזר פה קלקלנים אז אעצור כאן. ממליצה בחום.

בנימה אישית חשבתי על ההתחלה האיטית של הספר ועל הסיכון "המסחרי" הזה, ואולי האיטיות היא רק אצלי בראש. חשבתי שאם זה היה נער או נערה שמגיעים אלי לשיחה אז הם היו מקבלים את כל הזמן שבעולם ושאולי גם הספר הזה, ובעיקר אפרת, מבקשת את הזמן הזה. שהספר הוא כמו אפרת וכמו תום. שהוא דורש התמסרות ובניית אמון לפני שהוא לופת אותך בקרביים ולא נותן לך לזוז עד שתבין. כמה שכבר אפשר להבין.