וזה היער אין לו סוף

במקביל להתפתחות המחשבה הפילוסופית - מדעית התפתחה בתרבות המערב המחשבה המיסטית, אשר נקודת המוצא שלה היא ההכרה באחדות הבריאה. היא מבססת את עיוניה על מגע ישיר וחווייתי עם המציאות בלא תיווכו של האינטלקט.

פסיכולוגיית המעמקים גילתה את חשיבותה של החשיבה המיסטית להבנת נפש האדם ולהקלת מצוקותיה. מאז ראשית המאה ניסו פסיכולוגים לחקור את התורות המיסטיות של הנצרות ושל המזרח, על מנת להבין ולהכיר את חוכמת הנפש הטמונה בהן.

במיסטיקה היהודית, בקבלה, אנו מוצאים לצד הדמיון בחוויות היסוד המיסטית, את השוני שמקורו בחוויה הקיומית היהודית . המקובלים ערגו לאלוהים וכל מחשבתם ודמיונם היו נתונים "לעניינים אלוהיים". נתנו לכך שמות שונים : "מעשה מרכבה", "עניני הספירות", "מערכת האלוקות".אולם, מאחר ולפי חווית היסוד המיסטית, האלוהות מצויה בכל, כלומר המכלול נמצא בכל פרודה, הרי שהנפש היא האספקלריה של ה"כוליות" וה"כוליות" היא האספקלריה של הנפש.

או כלשונו של מקובל בן המאה הי"ג:

"ומפניכי האדם הבא להיכנס בהיכל המלך פנימה צריך בהתחלה לדעת את נפשו שהיא כדוגמת בוראה אשר בראה... ועל כן בהיות האדם יודע מעלת הנפש ועניניה, משם יבין ויתפשטו רעיוניו בסודות עניני המלוכה".

וכך בלי שהיתה מודעת לכך, הופכת הקבלה לתורת נפש, ומנקודת מבטו של הפסיכולוג, מקור רב ערך לחקר הנפש.