מה אם אתה ואני

האזנתי לספר "מה אם אתה ואני..." מאת רוני לורן, וראוי לפתוח במחמאה לביצוע הקולי: אלה רוזנר מגישה קריאה מעודנת, רגישה ומדויקת.

אני מעריכה את כתיבתה הקולחת והנגישה של לורן, אך הפעם החוויה מורכבת יותר. לאורך חלקו הגדול של הספר נהניתי מרומן רומנטי קליל ומתקתק, השומר על קצב נעים וזורם. עם התקדמות העלילה נחשפים רבדי עומק נוספים, המעניקים לדמויות ולסיפור כולו נפח רגשי ומשמעותי יותר. הדמויות נושאות מטען רגשי, והקשר הנרקם ביניהן משמש מנוע מרכזי לתהליך ההתמודדות ואף מתפקד כמרחב טיפולי עבורן. הדינמיקה ביניהן אמינה למדי, גם ברגעים שבהם קצב ההתפתחות האישית אינו מסונכרן ביניהם, באופן המשקף מציאות אנושית. המכנה המשותף להן הוא כוח הרצון לעצב מציאות חדשה, שאינה מוכתבת עוד בידי הטראומה.

הספר נע בין שני רבדים: ברובד הגלוי מתקבל סיפור רומנטי עם יסודות של סיבוך והתרה, כמעט כתסריט קולנועי לנוער בוגר, כולל מגע מדוד של סמאט. אולם ברובד העמוק יותר נפרש נרטיב של טראומה, כאב והחיים שאחריה. הדגש הוא על ניסיונות התמודדות, בחירה והתעקשות על תנועה- גם אם בצעדים קטנים, שמחוללים שינוי הדרגתי ומניעים את ההווה לעבר עתיד מיטיב.

לקראת הסיום חלה האטה ניכרת בקצב, המלווה בתחושת חזרתיות: הדמות חושבת לעצמה, הדמות השנייה משערת לגביה, ובהמשך הדברים אף נאמרים במפורש דרך דיבור או פעולה. הסיום והאפילוג עוררו בי חוסר סבלנות; הם נחוו כטרחניים ומיותרים, והעמיסו על מסר שכבר הובן היטב. במקום להותיר מרחב לפרשנות, הם נוטים להסביר ולפרט יתר על המידה, באופן שמקהה את כוחו של הסאבטקסט.

את הכוכב השלישי הענקתי מתוך הערכה מתמשכת ללורן, גם כאשר התוצר הנוכחי אינו מממש אותו במלואו.