מה שקורה באגם

כשהחיים קיבלו תפנית בלתי צפויה, החלטתי לברוח קצת מניו־יורק.

ואיזה מקום יכול להיות טוב יותר מהעיירה הקטנה שאבא שלי דיבר עליה בכזאת חיבה כשהייתי קטנה?

לורל לייק אחזה בתואר "העיירה הידידותית ביותר באמריקה" במשך שמונה־עשרה שנים ברצף, ומקום כזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה.

אבל עם המזל העקום שלי, קבלת הפנים שזכיתי לה לא הייתה ידידותית במיוחד.

פוקס קסידי, השכן הגבוה, השרירי והמחוספס שלי, נהם עליי כמו אמסטף במקום לומר שלום.

אוקיי, יכול להיות שהחזקתי בידיים את תיבת הדואר שלו כשנפגשנו. ויכול להיות שהיא הייתה קצת מעוכה אחרי שחילצתי אותה מתחת לגלגלי המכונית שלי. ויכול להיות שהייתי זקוקה לעזרתו בפריצה לבית ששכרתי אחרי שהמפתח נשבר במנעול. ובכל זאת... הוא לא היה חייב להיות כל כך רגזן.

אבל ככל שהזמן חלף, התחלתי לשים לב לעוד דברים אצל פוקס מלבד המבטים הכועסים שלו – האש שניצתה בעיניו המהפנטות בכל פעם שהתווכחנו או המבטים החטופים שהגניב לעברי כשחשב שאני לא רואה.

הגעתי לעיירה הזו כדי לברוח מהבעיות שלי, לא כדי ליצור צרות חדשות. והסתבכות עם גבר כמו פוקס הייתה משהו שכתוב עליו צרות.

אבל מה לעשות, נראה שצרות זה השם השני שלי בשנה האחרונה. ואם אני פה למשך הקיץ, אז למה לא ליהנות קצת?
חשבתי שזאת תוכנית מעולה, לפחות עד שהגיע הזמן לחזור הביתה.

כי איך אומרים... מה שקורה באגם, נשאר באגם.

עד שהבנתי שמה שנשאר מאחור הוא הלב שלי.