מנון, לכס

סוקרטס: האם אתה טוען שהמידה הטובה היא היכולת להשיג דברים טובים?

מֶנוֹן: כן.

סוקרטס: ודברים טובים הם דברים כמו בריאות ועושר?

מנון: כן, וגם צבירת זהב וכסף, ואותות-כבוד שונים ותפקידי שלטון במדינה.

סוקרטס: ואין דברים טובים אחרים מלבד דברים כאלה?

מנון: אין; אני מתכוון לכל הדברים מן הסוג הזה. [...]

סוקרטס: רציתי ללמוד ממך [...] לא רק על האמיצים במלחמה אלא גם על האמיצים לנוכח סכנות בים, ועל כל מי שעומדים באומץ מול מחלות ועוני או עניינים מדיניים; ועוד, לא רק על מי שעומדים באומץ בכאבים או בפחדים אלא גם על מי שמיומנים בלחימה בתאווֹת ובהנאות, בין שהם נשארים ובין שהם בורחים. הרי יש בוודאי אנשים אמיצים גם בדברים כאלה - לא, לָכֶס?

האם לדעת מהו אומץ לב ולדעת מהו אורך האלכסון של ריבוע הם ביטויים של אותו סוג ידיעה?

סוקרטס, שלא השאיר לנו דבר כתוב, הוא הגיבור של רוב הדיאלוגים שכתב תלמידו הגאוני אפלטון - הוא המשוחח, השואל, המלמד-מיילד, המרגיז, המצטנע: הוא, שהיה אמיץ בקרב, הוא גומר את השיחה בלָכֶס באמירה שאין הוא יודע מהי המידה הטובה הזאת, אומץ?

והנה, במֶנוֹן כבר ברור: הסגנון עדיין סוקרטי, המבטא קצת פיתגוראי, אבל הכיוון אפלטוני. והכיוון הזה טעון בתזה מרעישה: לדעת פירושו להיזכר בידיעה שיש לנו מן הזמן שקדם ללידתנו. כך בגיאומטריה. וכך בידיעה המוסרית? ובהתנהגות המוסרית?

לכס הוא הדיאלוג הראשון שבו אפלטון לא מתאר לנו את הדרמה של חיי סוקרטס ומותו. מנון הוא הדיאלוג המובהק שבו אפלטון מציג את שיטת המיילדוּת של סוקרטס, ובו הוא כבר מפזר זרעים של רעיונות פילוסופיים שיעסיקו אותו כל חייו. והם יעסיקו את הפילוסופיה המערבית לדורותיה.