מקומאחר (כריכה חדשה)

מקומאחר מאת גבריאל זווין

ליז בת החמש עשרה מתה. לוקח לה כמה זמן להבין שהיא מתה. היא בטוחה שזה בעצם רק חלום. היא מתעוררת על ספינה ומכירה את שותפתה לחדר, שתהפוך לחברתה למוות במקומאחר. כשהיא מגיעה למקומאחר – המקום אליו מגיעים אחרי שמתים, מחכה לה לה שם סבתה בטי, שלא הכירה בחייה ואוספת אותה אל ביתה ומנסה לתמוך בה לפי המדריך לנפטר המתבגר. לא ממש עובד לה.

הספר עוקב אחרי המסע האישי של ליז לאחר מותה, הקושי שלה לקבל את המוות המוקדם והמיותר, את העובדה שלא הספיקה דברים חשובים בחייה ושהמילה האחרונה שלה הייתה: "אֶה". או כמו שהיא מתפוצצת על סבתה: "אני אף פעם לא אלך לקולג ולא אתחתן ולא יהיו לי ציצים גדולים ואני לא אגור לבד ולא אתאהב ולא אקבל רישיון נהיגה ולא כלום? אני פשוט לא מאמינה!" היא מתמכרת לצפיה במשפחתה וחברתה במעין משקפת בה המתים יכולים לצפות בחיים (בתשלום של מטבעד לחמש דקות) ומתקשה להשתלב בשגרה החדשה של המוות.

ומהי השגרה הזאת של המוות? גבריאל זווין יוצרת עולם מעניין שבו לאחר שמתים מגיעים למקומאחר, מקום בו אפשר לצפות בעולם ולא עובדים אלא בתחביב ועושים דברים שאוהבים ומיצרים מערכות יחסים חדשות ומצעירים. מה זאת אומרת מצעירים? כל מת מגיע למקומאחרבגיל מותו ומאותו רגע ואליך הוא הופך צעיר באותו הקצב שאילו היה חי, היה מזדקן. ברגע שהמת המצעיר הופך לתינוק, הוא נשלח בחזרה אל העולם ונולד מחדש. משמע, כל מת המגיע למקומאחר יודע כמה זמן יש לו עד שהוא נגמר ומתחיל תינוק חדש. זה הופך את החיים (המתים) למשהו משמעותי יותר ובו אין מרדף אחר התפל. יש גם דרך להתחמק, אם מתת צעיר, יש שנה להתרגל למוות ואם אינך מעוניין אתה יכול להישלח לעולם ולהפוך לתינוק גם בלי לשהות את השנים במקומאחר, משהו שליז שוקלת בשלב מסוים ומוביל להרפתקה אחרת.

זווין אינה הראשונה המתמודדת עם שאלת החיים שלאחר המוות, היא גם מתכתבת בסוף הספר עם הקלאסיקה: "מעיין הנצח" מאת נטלי באביט אשר דן ביתרונות ובחסרונות של חיי נצח. ההצערה של הדמויות מזכירה גם את "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (סרט של דיוויד פינצ'ר המבוסס על סיפור קצר של סקוט פיצג'רלד) ויוצרת מצב שבו המת הופך צעיר יותר אבל גם מתבגר עד שחלים שינויים קוגנטיבים שלא מותירים הרבה לתודעה המבוגרת שלו והוא מתחיל לשכוח דברים, החמלה ביקום הוא שהוא שוכח שהוא שוכח ובכך נחסך ממנו הצער שבפרידות נוספות, הן מעצמו והן מאחרים.

החיים שלאחר המוות המאפשרים יצירת מערכות יחסים אחרות ומשמעותיות כמו גם התפתחות העצמי מזכירים גם את הסדרה הנפלאה: "המקום הטוב".

העולם במקומאחר מסודר, מאורגן ובעל חוקים ברורים. ישנם משרדים על גבי משרדים העוסקים בטיפול בבאים, בהקרנת הלוויות, בחיפוש תחביב ועוד. ליז הופכת בשלב מאוחר יותר למקבלת חיות מחמד שנפטרו, מסבירה להם לאן הגיעו ועוזרת לשדך אותם לבעלים חדשים. השיח של הכלבים ונקודת מבטם על העולם ועל הולכי השניים שלהם מקלה על העצב בסיפור, מוסיפה רבדים משעשעים ונוגעים ללב ומקדמת את העלילה. אבל הכי חשוב, היא עוזרת לליז למצוא משמעות במותה המוקדם מדי.

יש משהו עצוב ולא הוגן במוות מוקדם מדי, הן למת והן לאלו שהוא השאיר מאחור. הספר, באמצעות סיפורה של ליז, מאפשר לנו לחוש את העצב, הכעס, התסכול בפרידה כפויה. באותה נשימה הוא מנסה ללמד אותנו לשחרר. דמותו של אוון המכור לצפיה באשתו ממחיש לנו בדבריו: "אני מבזבז את המוות שלי...אני כמו כל האנשים האלה שמבזבזים את כל החיים שלהם בטלווייזיה במקום בפיתוח מערכת יחסים אמיתית..." המבט על מקומאחר והחוויה של המתים לא שונה בהרבה על החוויה של החיים שנותרו מאחור ועלינו. גם במדריך לנפטר המתבגר ברור לבטי כי ליז צריכה זמן לאבל, אבל האבל אינו נגמר באמת ולכן להשקיע את כל כולך בו זה בור ללא תחתית. הרי הוא תמיד מחכה מעבר לפינה. גם אם תחליט להמשיך הלאה, הוא שם.

הספר עוסק בעוד הרבה תימות מעניינות וחשובות כמו הפנטזיה בתפיסת האחר, האידיאליזציה של אדם שהיה והכרות עם האפשרות של שינוי אצל אותו אדם. חשיבותה של תקשורת טובה, מערכות יחסים בריאות ופתיחות. בסופו של דבר המחשבה על איבוד האני היא המחרידה ביותר אפילו מהמוות הפיזי עצמו, כמו שליז מגלה. מקומאחר הוא ספר שמתחיל שונה ואף מוזר וממשיך וסוחף הן בעלילה והן בחכמה שהוא מעניק לקורא. החלקים הפילוסופיים שלו מוגשים בצורה פשוטה ויפה ולמרות שהתקשתי לחשוב על בני נוער הקוראים זאת אלא דווקא מבוגרים, אני בהחלט הולכת לנסות אותו על המתבגרים שלי.

והכי חשוב, נכון שהספר עוסק במוות ובהתמודדות עם מוות, אבל יש בו גם סיפורי אהבה, חברות והרפתקאות. באופן מפתיע הקריאה בו אינה מדכאת אלא מעניקה תקווה להחלמה מכאב שיכול להרגיש בלתי נסבל. ובכלל, כשהמוות הופך לחיים שונים שיש לחיות, מערכות יחסים חדשות והזדמנויות שניות אשר בסופן לידה, הוא באמת נראה פחות נורא.

ויודעים מה? אולי זה טוב למתבגרים שלנו לקרוא אותו בתקופה האלימה והקשה שלנו. אולי זה טוב לכולנו.