נקמה כפולה

גבר חכם ונתעב סיפר לי פעם, שהזמן מתקדם בכל פעם אחרת, בהתאם לנסיבות. לעיתים באיטיות, אבל לפעמים הוא מחליק כל כך מהר מבין אצבעותיך, עד כי חייך מסתיימים לפני שבכלל הספקת להרהר בהם.

הכינוי שלו הוא ביט, ומה שאני באמת צריכה לעשות זה לשנוא אותו.

בעיניים מכוסות ובידיים קשורות, פצועה ומיוסרת, הוא אוסר אותי במרתף שלו, ממתין לגבר שהפשיט אותי מבגדיי ומהאנושיות שלי שיבוא ויגבה את החוב שלו– אותי.

קוראים לו נייט, אני לא אמורה לדעת מהו שמו האמיתי, ואולי גרוע מכך, לא אמור להיות לי אכפת. אין לו שום משמעות בעיניי בלבד אמצעי להשגת מטרה. התוכנית שלי פשוטה: להשתחרר מפה, לאסוף את הפיסות של נשמתי השבורה, להרוג את הממזרים ולברוח.

שמו הוא נתנאל תומס ולה, ומעולם לא ראיתי את פניו, אך יש לי הרגשה פנימית שהן יפהפיות.

מאחורי החזות הנאה והמחוספסת שוכן לו רוצח שקט, רוצח שחושב שאקדחים נועדו לרכרוכיים וגומר אנשים בידיים חשופות.

לשמו אין משמעות, וגם לפניו לא, אבל מה שכן חשוב הוא הלב שלי, וכרגע, עד כמה שזה עצוב, הוא שייך לו.