סאפיק

סאפיק (ספר ההמשך לאינקרסרון) מאת קתרין פישר

קלקלנים לאינקרסרון ובכלל

הספר סאפיק ממשיך לעקוב אחרי קלודיה ופין מחוץ לכלא ובתוך הממלכה השקרית והמעושה מלאת התככים, שם המלכה עושה הכול לערער את היותו של פין המלך החדש ומוצאת את ג׳יילס האמיתי לכאורה. זאבי הפלדה, מחתרת שהסוהר היה בראשה, מתערבת יותר בנעשה אבל בעיקר כגורם מפריע. פין מענה את עצמו על השארת קיירו ואטיאה מאחור ובספקות באשר להתאמתו לתפקיד בעוד שקלודיה מתקשה להאמין בו, רואה כיצד מצב רוחו העגום יוצר דחייה אצל אחרים והקשר שלה עם ג׳ארד מתחזק יותר.  

במקביל ממשיך סיפור ההשרדות וההתחכמות של קיירו ואטיאה בתוך הכלא הנושם, העורג והנקמן. במרכז העלילה מירוץ של הגיבורים והכלא עצמו להשגת כפפה מעור דרקון בעלת כוחות ופוטנציאל להוציא מישהו מהכלא (דאוס אקס מכינה, כבר אמרנו?). הכלא עצמו – הישות הכולאת והכלואה – נוכח הרבה יותר, משוחח עם הדמויות ומשתעשע בהם במסעו הבלתי נמנע לברוח מעצמו. הסוהר, אביה של קלודיה וג׳ארד המורה האהוב עליה מקבלים במה גדולה וגם מכשף/משוגע בשם ריקס.

סיימתי את הספר השני לצמד אינקרסרון וסאפיק בתחושת החמצה גדולה. אם ארשה לעצמי להיות אכזרית בכנותי אומר שמדובר בספר גאוני אך גרוע בו זמנית. כאשר ישנו ספר גרוע בלבד, אפשר להניח אותו מהיד די בהתחלה או להשתעשע בו עד סופו ואז למחזר. ספרים שהרעיון שלהם גאוני שהפוטנציאל שלהם מושך, הופך את תחושת ההחמצה לכעס של ממש ומעלה את השאלה, האם ניתן לכתוב ספר בשנית?

מתוך אותה תחושה הלכתי לקרוא על אודות קתרין פישר, משוררת וסופרת וולשית שכתבה מעל 40 ספרים שחלקם זכו בפרסים. אינקרסרון וסאפיק עמדו בראש המכירות בניו יורק טיימס ויותר מכל- היא גם ארכיאולוגית ומגלמת בעצם את החיים הנפלאים והמעולים שהייתי רוצה לדמיין לעצמי מבחינת קריירה. קריאה זו ערערה קצת את ביטחוני בביקורת שלי, שהרי מי אני הקטנה.

אז מה באמת אכזב אותי?

אל תקראו לי קטנונית, אבל נתחיל משם הספר ״סאפיק״ שמשמעותו אהבת נשים ולקחו משמה של המשוררת סאפפו שגרה באי לסבוס. החיבה שלי לשם סאפיק בכלל מגיעה משמו של הכלב בסרט האהוב עלי בכל הזמנים: ״הכול אודות אמא״ של פדרו אלמודובר, שהוא והסרט בהחלט מצדיקים את השם המיוחד שכולו אהבת נשים כזו או אחרת. השימוש של פישר לא מדויק אבל נסלח כאשר הוא מתמקד באהבה באופן כללי: אהבת האדם. פרשנות זו למילה מתגלמת בדמותו של הנביא, המושיע, הישו, המיתוס והאגדה הנקרא בשם הזה. לקראת סוף אינקרסרון רומזים לנו שהסוהר הוא אותה דמות, אבל בספר השני מישהו אחר (תראו נזהרתי בכל זאת!) תופס את השם והתפקיד. 

על הדמויות ומערכות היחסים ביניהם.

הסוהר ובתו מקבלים מערכת יחסים מורכבת ומעניינת שאנחנו לומדים למצוא את האהבה שבתוכה כמו גם את קנאת הסוהר במורה. אהבתה של קלודיה לג׳ארד, המורה – לא עקבית ואחידה. האם היא אוהבת אותו כאדם או אוהבת אותו כגבר? ואם מדובר בשני, איך נעלם אבלה בסוף הדרמטי ומדוע ברור לכולם שהיא עתידה להתחתן עם פין ולהיות מלכה והוא מלך? מה נסגר עם הרגשות פה? כנ״ל לגבי פין ואטיאה. אטיאה לא מפסיקה לחשוב על פין והיא וקלודיה ניצות כאחרונות המתגוששות, אבל לא ברור מקור הרגש או עתידו. וקיירו, חברים, קיירו. הדמות המעניינת ביותר, הסקסית ביותר והשווה עד מאוד – האח בדם, האכזרי, קשוח אך נאמן עד מוות (מסיבות לא ברורות) מקבל טיפול קלוקל. אנחנו לא מבינים את הבחירות שלו. האם הוא באמת אנוכי ומרוכז בעצמו או לא? לעיתים נוהג כך ולעיתים אחרת. השרירותיות אינה שלו אלא בחירת המספרת שלא החליטה בעצמה מה היא רוצה ממנו. האם הוא מחבב את אטיאה או לא? נראה שהיא רומזת למשהו אבל לא מתחייבת אליו. הוא לגמרי פורח לצד פין כאביר לוחמני ויעיל, הוא מתווכח עם הכלא וניכר כי יכול לנצח אותו בלשונו כמעשה אלאדין וג׳אפר כשהוא ג׳יני. הוא יכול להיות הכול ובסופו של דבר יוצא כלום. לא מעצבן? וג׳ארד. אתה אוהב את קלודיה או לא? במה אתה חולה? מה הסיפור שלך?

בספר שבו אתה לא מבין את הפעולות של הדמויות, כשיותר מדי דברים קורים בשרירותיות זה אמנם מחזק את תחושת הכאוס בממלכה המטורפת אבל זה נותן תחושה של העדר עריכה או כתיבה של ילדים בסגנון: ואז קרה זה ואז קרה זה ואז זה קרה. (לא לשווא הלכתי לבדוק מי היא הסופרת ובת כמה היא).

כשאני אומרת שהספר גאוני אני מתכוונת לבניית העולם. מדע בדיוני ופנטזיה מתאחדים כאשר המציאות המכוערת והאומללה מקבלת ציפוי חיצוני של המאה ה17 ומחויבות של כולם לנוהל התקופה. גם בספר השני אין הסבר שישפוך אור על המניע להסתרת המציאות או הבחירה דווקא במאה ה17. המילים חוסר באנרגיה לא מספקות. גאוני עוד יותר הוא דמות הכלא. כלא חי ונושם בעל מאווים אשר גודלו הפנימי עצום ומבחוץ הוא קוביה קטנטנה (איך לא אוהב את זה והרי זה מדע טארדיס לכל דבר ועניין, אני בכלל החלטתי שהספיינס שיצרו אותו היו מגליפריי). מדוע בנו אותו ככה? כיצד? האם הוא בינה מלאכותית שהתחכמה על יוצריה או יצור מיתולוגי? מה הקשר בינו לבין אותם חכמים? בסוף הספר אנחנו מבינים שבנו אותו כדי לדאוג, לטפל ולאהוב את האסירים בתוכו. מה השתבש בדרך? האם אכזבתו מאופי האנשים? האם כמו גישה תיאולוגית אחת – הוא שם אבל נותן להם להתנהל כרצונם? אם כן מדוע הוא כן מתערב לפעמים? השרירותיות חוגגת.

השאלות הפילוסופיות והחברתיות שעולות בשני הספרים יכלו להפוך אותם למופת. החברה האנושית בתוך ומחוץ לכלא מעניינות וקצת מדכאות בגודל הכיעור האנושי, וקלודיה האידיאליסטית יכולה להוביל אותנו לשינוי בכוח אמונתה, זריזותה וחוכמתה, אבל גם היא, כמו שאר הדמויות בשני הספרים, מוחמצת.