פיידון

לכן אין האדם צריך לחשוש לגורל נפשו, אם השליך מעליו בימי חייו את הנאות הגוף וקישוטיו כחפצים זרים המזיקים יותר משהם מועילים, והקדיש את עצמו להנאות הלימוד ולקישוט הנפש, לא בקישוט זר אלא בקישוטיה שלה: מתינות, צדק, אומץ, חירות, ואמת, וכך הוא ממתין למסע אל השאוֹל עד שיקרא לו יומו. כן, כל אחד ואחד מכם...יעשה את המסע הזה ביום מן הימים. ואילו אני,

'הנה יומי קורא לי עתה,'

יותר מכל דיאלוג אפלטוני אחר, פיידון מבשר בדרך של דרמה את המעבר מן הפילוסופיה של סוקרטס אל הפילוסופיה של התלמיד הענק עצמו, אפלטון. סיפור המסגרת של פיידון, ובו תיאור ספרותי נפלא של מות סוקרטס, מצניע את אפלטון הפילוסוף. כשסוקרטס מת, אפלטון הוא בשנות העשרים המאוחרות של חייו.

וכאן לפני ציור המסע המיתולוגי המרהיב שעורכת הנפש בעולם שלאחר המוות, אנחנו מקבלים את גרעיני הזהב של כמה מן הרעיונות האפלטוניים המפורסמים: תורת-האידאות, תורת הלמידה-כהיזכרות, והתֶזה אשר לפיה האדם הוא הנפש, הנפש הנפרדת מן הגוף. את כל אחד מן הרעיונות הללו, אפלטון עצמו עוד יעמיד לביקורת בדיאלוגים הבאים.