פעמונים של מאי

"תגידי," אני אומרת לאמא, "אריה זה לא האיש שיש לו חנות כובעים באלנבי ופעם היינו אצלו, ואחר כך הלכנו לבית קפה על יד הים?"
אמא מסתכלת עלי. נדמה לי שאני רואה איזו בהלה על הפנים שלה.
"את יודעת," אמא אומרת, "ילדים זוכרים כל מיני דברים, והרבה פעמים הדברים מתבלבלים להם בראש."
אבל המחשבה המציקה לא מרפה. עכשיו אני חושבת שאולי ראיתי את אריה גם בפעם אחרת. אריה, שקראו לו בכלל ליאו, לבש אז חליפה מגונדרת והיו לו ידיים לבנות, לבנות. לא כמו הידיים השחורות של אבא. ואולי זה לא היה אריה? אני לא יודעת, אני כבר לא בטוחה.

תל אביב, 2021, ואמא כבר בת תשעים וחמש. במרחבי השכחה פה ושם מזדמן לה איזה בדל זיכרון, רגע של צלילות, משאלת נפש. בחוץ קורונה, בבית דמנציה אבל דווקא הימים האלה מזמנים לאם ולבתה רגעים של חמלה. נעלמה הביקורתיות, נותרה האהבה.

עכשיו, כשכבר כמעט מאוחר מדי, מבקשת הבת להבין את מה שמעבר לשתיקות: איך נותרה אמה בחיים כל שנות המלחמה? מה היה טיב היחסים בינה לבין אביה? האם היתה מאושרת? ובעיקר – מי היתה האישה הזאת - האלגנטית, האמיצה, החרדתית, המסתורית – אמא שלה?

הבת רוקמת את מסכת חיי האם מהחומרים שבאמתחתה: פרקי חיים של האם וזיכרונות מילדותה שלה, שהם ספק אמת וספק בדיה, סיפורים שהמציאה כדי למלא את החללים. התוצאה היא הומאז' מרגש לאימהות, ולאמא הזאת. כתב יד החושף את המורכבות והאינטימיות של יחסי אם בת, ואת כל מה שגם בקרבה הזאת אי אפשר להבין, ואפשר רק לדמיין.