תחנה אחת-עשרה

קירסטן ריינולד לא תשכח לעולם את הלילה הגורלי שבו ילדותה הגיעה לקצה. זה קרה באמצע הצגת ״המלך ליר״ של שייקספיר בתיאטרון אלגין שבטורונטו, שבה שיחקה בתפקיד הילדה קורדליה, ולנגד עיניה מת לפתע מהתקף לב הכוכב ההוליוודי הנערץ ארתור ליאנדר.

אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החל להתפשט במהירות מבהילה נגיף שפעת גיאורגיה הקטלני. בימים ובשבועות הבאים הכחידה המגיפה כמעט את כל האנושות. זה היה סוף העולם המוכר והתגשמות כל החרדות הקולקטיביות של המין האנושי: לא עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט. לא עוד טיסות, רכבות, מכוניות. לא עוד גבולות, מדינות, חוקים, משטרות.

עשרים שנה אחר כך, הסימפוניה הנודדת של קירסטן, המורכבת ממוזיקאים ומאנשי תיאטרון שניצלו מהמגיפה, נודדת בין ריכוזי השורדים המאכלסים בדלילות את נופי ההפקר של ארץ האגמים המשתרעת בין טורונטו ושיקגו, ונאבקת לשרוד ולהביא יופי ועידון לחיי השורדים בנגינת יצירותיו של בטהובן ובהעלאת מחזותיו של שייקספיר.

שמה של הסימפוניה הנודדת כתוב על כל אחד משלושת הקרוואנים, משני צדיו, אבל על הקרוואן שבראש מתנוססת שורה נוספת: כי הישרדות לא תספיק. בגיל חמש'עשרה קיעקעה קירסטן את המילים האלה, הלקוחות מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", גם על אמת זרועה השמאלית.

אך לעולם אין לנדוד בלי יעד, והיעד הנוכחי של החבורה הוא מוזיאון הציוויליזציה, שלפי השמועות הוקם באחד מנמלי התעופה הנטושים, בטרקלין הנוסעים המתמידים של דלתא איירליינס.