חרשתא

חרשתא הוא ספר פנטזיה יהודית, על אופיר, בת שירות די אמיצה שגונבת – סליחה, משאילה – מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית כדי ׳להציל את העולם׳, משתמשת ב׳רוח הצפון׳ לקפיצת הדרך, חומקת משדים ובנות לילית ופוגשת את דניאל, בן אנוש שמעצבן אותה, ובצדק, מהרגע שהניחה עליו את עיניה, כאשר ניסה לתפוס את האוטובוס שעלתה עליו עם אקדח ביד.

בתחילה היא מנסה לברוח ממנו, אבל לאחר שהוא מרחיק מאות שדים ועירית אחת, היא מבינה שהוא היחיד שיכול לעזור לה כרגע להגיע עד חיפה לסבתא מרים שתציל את העולם.

הספר כולו נמשך כשבוע, שבעה ימים של מסע להצלת בני אנוש, שישה ימי אבל ׳שֵדִיים׳ על מלכם האהוב, שישה ימי רדיפה חסרת מעצורים אחרי אופיר – ויום הכתרה אחד.

בין יום ראשון לשבת מתרחשות מלחמות עולם, אסונות, ואפילו ניצוץ התאהבות קטן.

הורמיז, בן אשמדאי ולילית, הוא המועמד המוביל להיות למלך הבא. הוא חובר לעירית אשת לוט, נציב המלח, מלכת סדום, שמתברר לאופיר שעוד מתהלכת בין החיים – סליחה, בין השדים – והם יוצאים גם הם למסע, מסע להצלת עולם השדים. ורדיפה אחר אופיר שמחזיקה במגילת חותם שלמה.

הספר כתוב בגוף שלישי, יודע כול, בזמן עבר. נראה שנעשתה עבודת הכנה ומחקר רציניים לפני כתיבת הספר, הקישורים הפרודיים לספרות הסוף־תנכית וספרות חז״ל, מבריקים, חדים כתער ומצחיקים כל כך, שאני באמת תוהה מה אדם שלא מכיר את האמונות הדתיות המיסטיות והספרות הנ״ל מבין מהספר ואיך הוא מקבל את הסיפור.

המתח כתוב בצורה מעולה, סוף הספר נקרא בנשימה עצורה – ופרט לחוסר המובהק ב׳פעולה שוככת׳/׳התרה׳, או במילים פשוטות: סגירת הקצוות של העלילה לקראת הסיום – העמוד האחרון מבריק וכיפי במיוחד.

כוחות־העל כתובים היטב, אופיר מוצאת בעצמה כוחות שהיא לא הייתה מודעת להם, והם לא מופרכים, אלא אותנטיים ומראים את חוסר הידע שלה ואת ההפתעה שלה כאשר היא מצליחה.

אופיר היא בחורה בלתי נסבלת בעליל, כזו שכותבת לרב שאלה על כל קוצו של י', כזו שמרימה אף לחברותיה לדירת השירות כשהן עושות משהו שהוא לא מספיק אדוק מבחינתה, כזו שבטוחה שהיא הכי חשובה בעולם ושהתפקיד שלה בשירות הכי חשוב בעולם, ואולי גם בשבילה נברא העולם, מי יודע...

והיא כתובה נהדר, דמות שפשוט מענג לקרוא.

״מי את שתצווי על רוח הצפון, בת אנש?״ רוח הסוס צווחה לעברה.

״אני בת שירות של הספרייה הלאומית!״ היא הכריזה בכל הדרת הכבוד שלה.

הורמיז בן לילית ואשמדאי הוא החתיך המצולק של עולם השדים, זה עם האיפוק, זה עם קורת הרוח והנימוסים שמושכים אליו כל בר דעת, זה עם הרעיונות הגדולים, זה שפועל יותר ממדבר.

והוא בקושי נמצא. הוא דמות ראשית, אבל כל כך שטוחה.

במילון המונחים כתוב עליו מעט יותר מבספר עצמו, אבל הידע הזה עוד יותר מבלבל אותי כי זה לא מתאים להתנהגות שלו: כשאחים שלו לועגים לו, הוא כנוע, עלוב, כואב, כאילו נשאב לטראומת ילדות של השפלה, והכנף השבורה חדשה מדי מכדי שיתנהג כך, מכדי שאחיו יתנהגו אליו כך, ההתנהגות הזו עמוקה מדי, נמשכת שנים, אז על מה זלזלו בו מאז שנולד ועד הכנף השבורה? מה היה הפגם בו שגידל אותו להיות מי שהוא? מאיפה הוא הגיע לרעיונות האלה? מה גרם לו להפסיק ללבוש מתכות זולות של בני אנש ולרצות את הסטייל השֵדי הקדום?

הרי זה לא הגיוני שכל זה קרה רק בגלל שאיזה אשמדאי ניסה להרוג אותו, כי אם הסיפור הזה נכון כולם העריצו אותו על מה שעשה והאשמדאי ההוא ניסה להרוג אותו בגלל שאנשים ראו, זה לא אמור לגרור כזה יחס מהאחים שלו.

ומהי באמת מערכת היחסים שלו עם עירית? נראה לי שהוא מאוהב בה, אבל בדרך מאוד שדית ומאוד נסתרת מעיני בן אנש שקורא את הספר, וגם קצת מבאסת:)

ולמה הוא לא מדבר עם אופיר? לא חשוב לו להבין את המניע שלה? לא חשוב לו להסביר את המניע שלו? למה הוא לא מנסה אפילו לבדוק איתה, לעורר את רחמיה על עולם השדים? עזבו רחמים, לא חשוב לו להבין מי היא כדי לדעת איך לנתב אותה? הוא שולח את כל השדים שהוא סומך עליהם, ואפילו את המפלצת העכבישית, כדי לעקוב אחריה ולהבין מי היא ועד כמה באמת יש לה כוחות כמו שמספרים, והוא אפילו לא מתעניין בה כשהיא מנצחת, לא מנסה להבין את הסוד שלה? (סליחה על הספוילר, אבל זה ברור, לא?)

בכל אופן, הורמיז הוא דמות נפלאה, מסקרנת מאוד, אבל בפועל לא מומשה כמו שצריך, לא נכתב עליה ועל עולמה הרבה וזו פשוט החמצה, ובמיוחד כי הוא מוצג כדמות ראשית שיש לה קול משלה. העולם שלו הוא שמעניין ומסקרן, הוא העולם החדש שאנחנו – הקוראים – לא מכירים, עולם השדים הוא העולם שאנחנו רוצים לקרוא עליו, ודווקא ממנו אין מספיק.

ויוסף שידא, אוי, יוֹיסף שֵידא, איזו דמות גאונית, כמה הומור יש בה. החל מהשם האקסטרה־מגה ליטאי דרך ראשו העסוק בלימוד, דרך גופו הלא שרירי ולא חתיך בכלל ועד לרגלי התרנגול – ה־פרודיה של הספר מבחינתי.

וגם אם לא הצלחתם, כמוני, להבין עד הסוף את כל זני השדים ולמי מהם בדיוק יש רגלי תרנגול ולמי לא, יש בסוף הספר מילון מונחים ושמות – שאני אישית, לא מפסיקה לחייך כשאני קוראת אותו.

מה שכן, מאוד מאכזב שגם במילון אין לשדים מספיק תיאורי מראֶה, יש ממש מעט ורק לחלקם.

לעומת זאת, תיאורי הנופים בארץ – קווי האוטובוסים, הכבישים, פקקים והערים כתובים נפלא, חייבת לציין שתיאור העיר צפת כל כך טוב, שכתבתי אותו לעצמי באיזו מחברת, שיהיה לי. פשוט תיאור מדויק ונפלא.

וזה שהשדים לובשים פלטפורמות או מרחפים על פני הקרקע כדי לא לגעת באדמת ארץ ישראל, פשוט פתרון גאוני למדרש ההוא שאומר שאסור להם לדרוך על אדמת הארץ מאז שגירשו אותם, לא לגמרי זוכרת את המדרש.

ביצוע הספר לא נעשה בצורה מושלמת בכלל, יש קטעים ארוכים שמרוחים יותר מדי, אפילו משעממים, בעיקר באמצע.

וכמו שציינתי למעלה יש קטעים שממש חסרים בבניית העלילה והדמויות:

החוסר בהתרה - הסיום מדויק, רק שבין הפיק לסיום אין מרחב נשימה, אין סגירת קצוות, ישר קופצים לסיום הספר.

והורמיז ועולמו – הפנימי והחיצוני, כמו שהזכרתי, לא בנויים טוב. נראה שהמיקוד בבניית הדמויות היו בבני האנוש, וזה אחד מהחסרונות הכי גדולים בספר, בחוויה שלי.

נוסף לזה, לדעתי לא היה נכון לתת לספר להיות רק שבעה ימים, יכול להיות שאם לא היה נכתב במסגרת הצרה הזו, היה יותר חופש לכתוב את העלילה בצורה נכונה יותר.

מה גם, האלמנט ניכר רק ביום השישי, לקראת ההכתרה, לקראת שבת, ולא נעשתה בניית מתח יסודית לאלמנט הזה כך שהוא די מיותר בעיניי.

קשה לי שאין הסבר לאדם הרגיל על מה שקורה כשהשדים מזיקים לבני האדם. כמו בתחנת המשטרה למשל – הרי איך בני האדם מסבירים את זה? יחיאל השוטר הסבא, טכנית, מה קרה לו? איך העולם האנושי הלא מודע לשדים מציג את מה שקרה שם?

אף שלפעמים היא כן מסבירה בעקיפין איך זה נראה משני צידי המטבע (כמו כשספוילר מגניב אחד מגלה לנו את הסוד מאחורי האלצהיימר).

וחוץ מזה, אני ממש מבואסת על אופיר החשובה והצדיקה שנתנה ליוסף שידא להתדרדר ככה ולהפסיד את עולמה של תורה.

אבל לגבי תלונה שראיתי בכמה סקירות – אני חושבת שאין סיום רומנטי מוצלח מזה לדמויות האלו, אם הייתה יותר רומנטיקה, זה לא היה אמין ולא היה נכון, לא לאופיר, לא לדניאל ולא עלילה. הם דמויות שבנויות מעולה והרומנטיקה איתם.

וברור שהליפתא מפוצצת שדים, איך לא הבנו את זה עד עכשיו???😃