היא ומשפחתה גרים במושב בצפון, זוג ושלושה ילדים- בן בכור ושתי בנות. כמו כולנו היא חיה את המציאות הפסיכית של שיגורי חמאס וג'יהאד איסלאמי מרצועת עזה. רקטות, בלוני ועפיפוני תבערה, צה"ל מכה וחוזר חלילה. השלטון מאכזב ואין פתרון אמיתי באופק. עופרת יצוקה, צוק איתן, עמוד ענן וחגורה שחורה. סבב אחרי סבב של אותו חרא. הטירוף הפך לסוג של משהו שפשוט חיים איתו. שני מתאגרפים בזירה, מכים זה בזה, נופלים וקמים לחטוף ולהחטיף עוד.

הילד גדל, אין לה ספק שירצה קרבי, ערך עליו חונך. ותיתכן כניסה קרקעית שלו לקן הצפעונים העזתי. החשש האימהי לא נותן מנוח.

והיא הוגה תכנית מופרעת כדי להגן על בנה. משהו שיזעזע את אמות הסיפים. איך הלא שפוי הופך לשפוי בראייתה של אם חרדה. אבל במציאות שאינה שפויה לא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לברור באמצעים.

הספר כתוב במעין מכתב ארוך של נתי לבנה. מספרת על הדילמות, חרדות, תפיסת המציאות שלה, עבודתה כמנהלת חשבונות במושב. האחיות המתבגרות, סבא וסבתא, משפחתיות וחברים בצד המציאות המטורללת.

מה שגרע היה פירוט יתר כמו הנסיעה של נתי מהצפון לעוטף הזר לה. צמתים, כבישים, אבני דרך.אפשר ורצוי היה לקצר.

3.5 כוכבים.