בשולי הנוחות (הסדרה הקטנה )

הילדה קייקו פוּרוּקוּרה לא מבינה את האנשים האלה.

הרי הציפור מתה, למה לא לאכול אותה? אבא שלה אוהב שיפודי עוף. אז הם במקום לעשות מה שהגיוני ומתבקש מתעקשת אמא שלה לקבור אותה ולשים פרחים על קברה הקטן, ובכך גם ממיתה את הפרחים. ומסביב אנשים בוכים. נו, באמת. השתגעו. בבית הספר תיקלע לתקריות אלימות כדי לפתור בעיות.

השנים חולפות, קייקו בת 36 ומחצית חייה עובדת בחנות נוחות. מרגישה בנוח במקום היעיל, המהיר, מקדמת את פני הבאים בברכת 'אירשאימסה'- ברוכים הבאים. לשירותך, תודה רבה. עבור רוב הצוות זוהי עבודה זמנית, היא מרגישה שזה מקומה. הממלכה שלה. סידור המוצרים על המדפים, סריקת המוצרים בקופה, אריזתם בשקית עבור הקונה. מבצעים. הכל רץ. העסק מתקתק כמו שצריך. מדי בוקר חוזר מנהל החנות (השמיני מאז החלה לעבוד) על טקס הברכות עם עובדיו לפני הפתיחה. פעמון הדלת המצלצל כל אימת שנכנס לקוח נשמע לה כפעמוני כנסייה. הצליל המהפנט של המטבעות בקופה.

טרם נישאה ומתגוררת לבדה בדירה קטנה. הוריה ואחותה מודאגים, גם הסביבה היפנית ביקורתית. את כבר לא ילדה, תתחתני ותלדי, תמצאי עבודה רצינית בה תשתכרי יותר. אי אפשר ככה. אינה מסוגלת להתפעל מהאחיין שלה שנולד לא מזמן. כל התינוקות אותו דבר.

והיא משתדלת לעתים להיות כמו הסביבה. רוכשת אותם בגדים כמו מכריה.

לחנות מגיע עובד חדש, שיראבה. דעותיו על העולם חד משמעיות. כפר שחסרי תועלת אין מקומם בו. אתה צריך ליצור, להתחתן, להביא לעולם ילדים. הוא לא כזה. הוא שונה, לא ייכנע לתכתיבים ומותח ביקורת עליה. את מוזרה בעיני הכפר ובכלל. את נטל. רווקה בת 36 בעבודה זמנית מגיל 18. צעיר ממנה בשנה, מהפכן ביקורתי בעיני עצמו ולמעשה בטלן טפילי החי על חשבון אחרים.

ספר קצר וכתוב בפשטות נוגעת דרך עיני קייקו אודות מי שנתפסים שונים. חריגים בחברה שיפוטית ומקובעת עם כללים ברורים.

מעלה באיזה מקום תהייה- מה באמת נכון, אם יש?