חמש ארוחות ביום (הסדרה הקטנה)

'אממממאאאא.......' מפלחות זעקותיו של החוסה בקומה 4 את השקט. "שיסתום כבר את הפה" מתעצבנת רימה, אשת צוות.

למחלקה ב' מגיעים מי שכבר אין להם תקווה וסיכוי. אצלה זה הקו האדום. אמא שלה לא תגיע לשם. מצב אלה במחלקה ג' קצת יותר טוב, עדיין מתפקדים איכשהו. מחלקות א' ו-ד' הן למי שמצבם עדיין סביר לפני שיעברו למחלקה ג' או ב' ואולי לעולם הבא, מה שיבוא קודם.

אמא שלה לקתה בקללה הנקראת 'אלצהיימר' בשנת 2000, כשהיא בשנות השישים לחייה, כמו סבה- אביה של האם. במהלך המחלה נעלמים תחילה הזכרונות המאוחרים יותר הנמצאים בקדמת המוח. אמא שלה שילדותה ונעוריה עברו בירושלים המנדטורית ו'מנפחת את המוח עם מלון עדן וקפה וינה ואנה טיכו ובית הספר למל' (במקור). מיקרוביולוגית משכילה שהחיים שולחים אותה למדרון שממנו אין חזרה.

באינסטיטוט ללוקים בשכחה- דמנטים, אלצהיימר וחולרות מסוג זה המקרבות את החולה לתהום הנשייה, לשכחה, להרגלים המשתנים, לזקנה המחלישה פיזית ונפשית.

הדייר בקומה 4 שכר את כולה לעצמו ומחזיק צוות משלו ומכאן מובן שהפרוטה מצויה בשפע בכיסו. לאט דלפו הפרטים על היותו איל הון דפוק בראש, חזק פיזית ומסוכן, יודע להחטיף מכות. השמועה אומרת שהוא מחזיק בחגורה שחורה ואנשי צוותו הם לוחמים היודעים להתגונן. לא מזיק להיזהר. סברה אחרת היא שאבא שלו היה הכי מניאק שאפשר.

יהודה ונחום מתקוטטים כל הזמן. יושבים זה ליד זה וכשמרפקו של נחום חודר לטריטוריה של יהודה הוא מאבד את זה. "כמה פעמים צריך להגיד לך? לא עוברים את החצי"! בצעקה. יהודה מציג את עצמו אינספור פעמים, רוצים לשמוע או לא- 'דור שביעי בירושלים, עסקים בחו"ל, בית ברומא, דובר ברהיטות חמש שפות'.

בנימין מחפש תמיד את תחנת הרכבת ללמברג (לבוב), זכרון מחייו הקודמים באוקראינה. פעם נשארה הדלת פתוחה והוא יצא לרחוב הסואן לחפש את תחנת הרכבת.

הינדה היא הסיוט של כולם. בת מאה, נולדה עם מלחמת העולם הראשונה. יושבת בכסא בגלגלים קטנה ובלי שיניים ובוהה בכולם.

'השקים החבוטים האלה, פרצופים מעוותים, בוהים, מיוסרים, זורחים. אין לדעת מה הם מרגישים'.

קרובי משפחתם של המקרים הקשים מתנחמים בכך שהוריהם או סביהם לא תמיד מודעים למצבם והמוות הקרב.

ספר קצר השופך אור על נושא כאוב ממקום אישי וקשה.

3.5 כוכבים