חוץ מהיותי אדם כותב אני גם מנגן ושר, וככזה, יצא שאני אמור להשתתף בחלק האמנותי בהשקה העתידית של "שעוני נוכחות" - ספרו של יואב אבני. לרגל המאורע למדתי אקורדים, סידרתי לי פרטנרית קולית וגם הזמנתי באינטרנט את הספר טרם צאתו כדי לקבל אותו לפני כולם, רק שבגלל באגים בירוקרטיים קיבלתי אותו דווקא אחרי כולם - מה שמתאים לרוח הספר המדובר המשלב באופן הומוריסטי אבסורד עם פילוסופיה של הזמן.

הספר (שהשפעתו ניכרת כאמור בדרך בה ניסחתי את פסקת הפתיחה של סקירתו), מספר על המתכנת בועז שמפוטר בגלל פדיחה בשידור שגרמה נזק תדמיתי לחברת ההייטק שלו בנוגע למערכת ה-AI שעזר לפתח ושמייצרת חמשירים נבואיים. כשהוא יוצא לרחוב הוא פוגש שלושה טיפוסים שהגיעו באורח פלא מתקופות היסטוריות שונות, ומכיוון שהן לא מתמצאות בזמן ובמרחב של ימינו הוא לוקח עליהם חסות ומכאן נפתחת מסכת של פיתרון מלא הפתעות לתעלומה בלשית פתלתלה ושאר הרפתקאות פרי מוחו הקודח של אבני.

אז ככה, לבושתי, זה הספר הראשון של הסופר שאני קורא, אבל למדתי שגם שאר ספריו הם במורשת המשלבת מציאות ובידיון שאינו מדעי בעליל (בניגוד למד"ב), באופן שהוא הומוריסטי ומהורהר-פילוסופי בדומה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי כנער, ושהוא די ייחודי בז'אנר הזה בישראל. למדתי גם שאבני לא רק כותב בעברית את הרומנים מהז'אנר הייחודי הזה האלה אלא מכניס בהם ישראליאנה, וב"שעוני נוכחות" יש משהו מאוד ישראלי. מלבד רפרנסים להיסטוריה של הציונות והעם היהודי שהם חלק בלתי נפרד מהעלילה, וכמובן מערכת ה-AI ששמה ישרא-איי (מבוטא כמו ישראל), חימם את ליבי למצוא בו בין היתר את שם המושב שכוח האל כפר מעש בו נוצרו בנותיי הבכורות, וניחוחות עשור האייטיז של ילדותי ממנה הגיעה דמותה של השוטרת מזי, כולל הסלנג של להזדנגף ומותגים כמו גלידה פונץ' בננה של סנוקרסט, את משמעותם זר לא יבין.

במהלך הקריאה היה מסקרן לגלות איך הנוסעים בזמן ישתלבו במציאות העכשווית (ליתיר, היהודי מתקופת דוד המלך אין בעיה להדליק חשמל בשבת, הרי במרכז הסלון לא דולקת מדורה) ולהבין למה שלושתם הגיעו לכאן בעת הזאת ומה הקשר ביניהן, שנפתרת בסגנון רומן בלשי פתלתל. אבל הסיפור שאני זיהיתי חבוי בין כל ההמצאות היצירתיות של אבני, הוא של הדמות הראשית, בועז, עובד בתאגיד קר שנמצא במערכת יחסים לא מספקת, מפוטר בגלל כנות ובין השאר בעזרת הדמויות שנכנסו לחייו, דמויות שתוכן כברן, מנסה להתחבר לאמת הפנימית שלו.

זהו רומן לא שגרתי ומלא דימיון, שאמנם לקח לי רגע או שניים להתרגל לסגנונו בו אני פחות מורגל, אבל כשנכנסתי לעניינים הפרקים חלפו וקלחו בלי עד לסופו המספק. הייתי כותב גם שהוא אסקפיסטי לולא הרלוונטיות העצומה שלו בכל הקשור להתפתחות הטכנולוגיה עם דגש על בינה מלאכותית על סיכוייה וסיכוניה.

לגבי הכתיבה עצמה, אציין שבספר שזורות הברקות פיוטיות רבות דוגמת הפסקה הגאונית הבאה הקשורה לפיטוריו של בועז: "העיר החלה לסלול את פס הקול שלה תוך מהילת ציוץ הציפורים בהמיית מנועי המכוניות של המזדרזים להגיע אל מקום עבודתם. המהפכה הלא תעשייתית שנכפתה עליו, השקט המפתיע שהשתרר לאחר השימוע, האופק הבלתי צפוי שנפרש מולו דווקא לאחר אותו "תראה" דומם ומסכם של אפי, אפשרו לו להבחין בסיפוק בין עיקר הציוצים לטפל המנועים." איזה יופי, הא?