בלי לומר שלום

הקדמה שהיא סוג של גילוי נאות: לדיס המלצה הזה היו בקבוצת הפייסבוק המון תגובות שסותרות אותי לחלוטין מאנשים שעפו על הספר הזה. והנה הדיס המלצה (שמתחילה בהמלצה).

אחרי שקראתי בהנאה את ספר המתח "התקתוק הקומה למטה" של לינווד ברקלי, ספר שבנוי היטב מבחינת דמויות ועלילה, כתוב טוב רוב הזמן ומצליח למתוח ולהפתיע, לקחתי מהספרייה את "אין בית בטוח". כשסיפרתי על כך לידידה שקראה אי אלו ספרים של ברקלי, היא אמרה לי שקודם אקרא את "בלי לומר שלום". כמו ילד טוב הזמנתי אותו מ"עברית" כדי לקרוא את הספר שקדם לו בסדרה. וזאת הייתה הטעות הגדולה שלי (נשמע כמו משפט מפרומו לספר מתח).

כי ספרי מתח ריאליסטיים (אני בכוונה לא מדבר על עולמות העל טבעי המנומקים של סטיבן קינג), נעים פעמים רבות על הקו הדק שבין סביר למופרך. בעוד שבתקתוק בקומה למטה יש סיפור קיצוני למדי אבל שיכול להיות הגיוני באיזושהי מציאות, הסיפור של "בלי לומר שלום" כל כך מופרך והתנהגות חלק מהדמויות בו כל כך לא סבירה, במיוחד הגיבור שמדבר בגוף ראשון - מורה לספרות שמספר לנו בצורה קרה לחלוטין על הטראומות והנוירוזות של אשתו באדישות בה קריין של הנשיונל גיאוגרפיק מתאר זברה. אולי זה המקרה שדווקא גוף שלישי היה עובד יותר טוב. במהלך הסיפור הגיבור הופך ממורה לספרות שגרתי חסר רקע צבאי לגיבור אמיץ ונועז, ויג'ילנטי ללא חת, איש אקדמיה ממסדי שלא חושש מהשלכות מעכשיו, או שלפחות הוא לא מספר לנו על חששותיו אלה. ויש שם עוד דמות משנה בלתי סבירה שמושפעת כנראה מהסרט ספרות זולה, אותו הסופר מציין בעצמו במהלך הספר, אבל נטולה לחלוטין את השיק של טרבולטה ושות'.

בסופו של דבר הסיפור נפתר בדרך מפתיעה שלא צפויה ועדיין עושה היגיון ומבנה הספר מהודק, לכן בסוף כשכל הקצוות המופרכים נסגרו בצורה הרמונית: אמרתי "וואלה, עבודה טובה" אבל עד אז הקריאה הייתה מעיקה. ובשביל מה התאמצתי לסיים אותו? כדי להגיע ל"אין בית בטוח" עם אותו גיבור מופרך בגוף ראשון ואותה דמות משנה בלתי סבירה, כך מקריאת הפרק הראשון ועלעול בהמשך. אין בית בטוח יוחזר לספרייה מבלי להיקרא.