מה שנצרב

כל כך גאה הייתי למצוא את עצמי בקרדיטים הפותחים של הספר "מה שנצרב" כמי שהיה בין אלו שעודדו להוציא אותו לאור. עוד יותר גאה הייתי בתום הקריאה של המוצר המוגמר של גל אלגר.

כי לא כל יום נתקלים בפיסת ספרות גדולה כזאת. החוויה היא כמו לצפות בסרט צרפתי משובח ב"לב". או בסרט המופתי "עיניים גדולות" של אורי זוהר. התשוקה, הפסיכולוגיה המעוותת, האובססיביות, הריאליזם, הדיאלוגים העמוקים והמפורטים. ממש הרגשתי שאני נמצא עם הדמויות בחדר. לטעמי, זו עבודה מרשימה של יוצרת ספרותית מהמעלה הראשונה. לקחת נושאים קשים וטעונים ולארוג אותם לרומן אנושי שמצליח לא רק לטלטל אלא גם לרגש - זו לא פחות מגאונות.

הספר עוסק במערכות יחסים מעוותות במשפחה חיפאית אחת ובה 4 אחים ושני הורים (שבניהם מכנים בשם הוא והיא ולא אמא ואבא). חזרתה מתל אביב לחיפה של הגיבורה דניאלה והשתכנותה בבית אחיה גלעד היא המנוע לעלילה עוכרת השלווה והמהפנטת של הספר.

הכתיבה כל כך מפורטת, ברמת המחשבות, הרגשות, ברמת הדיאלוגים במערכות היחסים השונות והמורכבות וגם ברמת היומיום של עולם האמנות ושל תיאוריה הלוקאליים של חיפה, כך שממש נדמה שמישהי מספרת סיפור אמיתי ושלא רק שהיא הייתה שם, שהיא ממש שם עכשיו. ברור שהעלילה זה לא משהו שקרה לסופרת, שהיא לא ציירת/צלמת (אבל היא כן עובדת סוציאלית שנתקלה במשפחות מעוותות) וזה הופך אותה בעיניי לסופרת גדולה.

הכריכה המעולה מייצגת היטב את הדמות המינית המורכבת שהיא דניאלה. היא מודעת למיניותה ומשתמשת בה. מצד שני היא מהווה לה לרועץ, כאשר כל הגברים בסביבתה רק רוצים להשכיב אותה. מתקבלת תחושה כמו בשיר הוולס להגנת הטבע בה אף אחד לא שומר על האישה מפני ציד או קטיפה. זה מסר חברתי מדאיג כמובן, גם אותי כאב לבנות. אבל בשלב זה של חייה, נראה שדניאלה, גם כשהיא נפגעת, היא כמעט אף פעם לא קורבן. תמיד היא בוחרת אם כן או לא. יש תחושה שהכוח בידיה ומהבחינה הזאת מדובר בגיבורה נשית חזקה ומרתקת. באותו עניין, תיאורי המין בספר מובאים כחלק מהעלילה. יש להם תפקיד סיפורי ופסיכולוגי בתיאור הדמות והתפתחותה, והם מובאים בצורה ריאליסטית אבל כלל לא גרפית, כך שלרגע לא עוררו בי אי נוחות.

אני מעז לומר שלמרות האזהרות, זה לא ספר מטרגר יותר מאחרים או יותר מכל סרט שני בנטפליקס. החומרים הקשים מוגשים לקוראים באופן שהוא ניתן לעיכול, לא באופן שבא לזעזע בשום צורה בכוונה (נניח בצורה של תיאורים גרפיים מפורטים או התמקדות בעוצמת הכאב כשיש כזה) אלא להציג כמו שהיא תמונה של מציאות מעוותת, אולי כמו שהייתה עושה הצלמת שהיא דניאלה - הדמות הראשית.

כקורא הרגשתי שמור ובטוח. אם קראתם כנערים נניח את פרחים בעליית הגג אתם תהיו ממש בסדר.