רותירות

כבר קראתי ספרים על גיל המעבר, על השלב הזה שהגוף משתנה וגם העולם, בספר הזה יעל משאלי כותבת על זקנה, על איך שזה מרגיש, ממקום מאוד סובייקטיבי. זה לא סיפור מצחיק כמו הזקן בן המאה שיצא... וזה לא סיפור בוטח או קיצוני. ואולי זו אני, שמזדקנת.

רות, גיבורת הסיפור, מתאלמנת במפתיע בגיל 60 אבל רק כשהיא יוצאת לפנסיה, ארבע שנים אחר כך, היא מרגישה שדברים צריכים להשתנות. היא לא טיפוס שממהר לנוע, בשום תחום. היא עוברת דירה, ומנסה להבין איך לחיות בטוב, לבד, איך להיעזר אבל לא להיות מסכנה או מעמסה על בנותיה. איך יוצרים חברויות, למה יוצאים מהבית, מה מתאים לה, מה נעים לה.

יש בסיפור הזה כנות, ופשטות ברצון של הגיבורה מעצמה ומהעולם, כל כך התחברתי להיעדר היומרה, וחוסר הרצון לחנך ולומר איך נכון לחיות.

כי שיט הפנז... אבל החיים - חיים.

למרות שאני עוד לא שם, ולא מאחלת לעצמי להיות לבד בגיל 60, יכולתי לראות את עצמי במקום רות.

אהבתי ממש. תודה יעל משאלי, על עיניים טובות, וכתיבה משובחת, שכותבת ושותקת מילים במקומות הנכונים.