לבן מכבסים בתשעים מעלות הוא ספר הביכורים של ברוניה ז'אקל. היא סופרת יוגוסלבית שכותבת על ילדות בשנות השבעים (ואחר כך התבגרות) ביוגוסלביה של טיטו.

ניגשתי לספר הזה כי הייתי סקרנית בנוגע לחיים במדינה הזאת, שבינתיים התפרקה.

הסקרנות התגברה כשהתחלתי לקרוא ספר שכתוב בגוף שני. ברוניה בת השש כותבת לאמא שלה, מיטה, ומספרת לה על הבית שלהם, על קרובי המשפחה, על החיים עם סבתא ועם אחיה הצעיר, על המשחקים ברחוב והחופשות. אחר כך אנחנו מבינים שהאם חולה ובסוף גם מתה, וברוניה ממשיכה לספר על החיים שלהם אחר כך, ועוד מהקורות אותם.

מאוד קל להבין את הלך הנפש של הגיבורה, הגברים די פשוטים בעיניים של ילדה צעירה, וכשהיא לא מבינה, היא פשוט מניחה זאת כך.

אם אתם רגישים לטריגרים של מחלה ושכול, אל תתחילו עם הספר הזה, המציאות בו לא קלה, ועם זאת ברוניה תמיד אופטימית ומצליחה לראות את טוב ליבם של הסובבים אותה, לתעל את התקווה שלה לאפיקים אפקטיביים, ולצמוח מתוך השברים.

ספר ענוג ועצוב ומיוחד ועם זאת עם תקווה.