חיים רחוקים

חיים רחוקים הוא ספרה השני של מ"ל סטדמן (יצא בהוצאת כתר) אחרי "אור בין האוקיאנוסים" הזכור לטוב. אני לא זוכרת בדיוק את הסיפור, משהו עם זוג שגר במגדלור ומוצא תינוקת נטושה, אבל אני זוכרת את הרגשת ה"וואו..." כולל אנחת שביעות רצון, שנלוותה לכל שיחה עליו. הוא היה רק מכר, וכל מי שאני מכרה, זוכר אותו לטוב.

אולי זאת הייתה הבעיה, הציפיות...

הספר חיים רחוקים מספר על משפחה שחיה הרחק הרחק, בחווה אוסטרלית, מגדלים כבשים ורחוקים משכנים ומהעיר. דורות של מגדלי כבשים, אנשים טובים שמתמודדים עם הבדידות, עם הבצורת, עם הטורפים וכל מה שנדרש, עד שבאמצע המאה הקודמת, אחרי שהמגוייסים למלחמת העולם השניה חזרו, ונדמה שהחיים חזרו לשגרה המבורכת, אבא פיל ושני בניו הבוגרים, נוסעים לעיר, מתנגשים בקנגרו שקפץ לכביש (אוסטרליה, זוכרים?) ונהרגים למעט מאט, בן ה-18, שנפגע בראשו.

בבית נשארו לורנה, האם, ורוזי, הבת הצעירה יותר, ומיילס שהגיע לעבוד איתם ככוח עזר, וגם לו יש סיפור שלאט לאט מתגלה. הן מתמודדות עם ניהול החווה, תמיכה בשיקום של מאט מפגיעת הראש, והחיים באופן כללי. לא אעשה ספויילרים, מגיע לכם לקבל הכול בנות מדודות לפי הסדר.

כמעט נטשתי את הספר בפעם הראשונה, אחרי 100 עמודים, כי חוץ מהתאונה שמתרחשת ממש בהתחלה, לא קרה כלום. הכול מאוד איטי וצחיח. ובכל זאת התעקשתי להבין על מה נכתבו כל הארבע מאות ומשהו עמודים.

כמעט ונטשתי את הספר בפעם השנייה, בערך באמצע, כי רוזי היא טיפוס מעצבן, וכל מה שקרה אחרי התאונה הוא טראגי ומכמיר לב. פשוט עצוב, כל כולם שם. ובכל זאת המשכתי כי הגעתי עד לכאן...

אבל לא נטשתי ואני שמחה, כי בסופו של דבר, קורים דברים, גם ללורנה ומאט וגם לדמויות האחרות שמצטרפות למסע החיים הקשה שלהם. והכתיבה מצוינת, תיאורים עדינים ופיוטיים שממש מאפשרים לדמיין את המקומות, את הבעות הפנים ואת הלך הרוח. של הקלפטע בדואר, של החוקרת הגיאולוגית, של מפקח המשטרה החדש ושאר הדמויות בסיפור, שההרואיות שלהן היא ההיאחזות בחיים, למרות ובגלל מה שקורה.

ממליצה בחום להיאזר באורך רוח, ולאפשר לסיפור לקחת אתכם לגעת בחיים הרחוקים, ובלב פנימה.