נובלנד

הבעיה שלי עם הספר נובלנד שכתבה אנה שניידמן היא שהוא כתוב טוב מאוד ונשאבתי לעלילה.

נובלנד שבסיפור היא עיר טכנולוגית שהוקמה על חורבות עזה. מעין אקס טריטוריה שנשלטת על ידי חוזים והסכמות על חירות ופרטיות, והוקמה בה תכנית מחקר מוח בידי דמויות מובילות בתחום בעולם, שמנסות להעביר זיכרונות לבינה מלאכותית ובכך לייצר איזו תבונה אנושית נקייה מהטיות עוכרות שלווה כמו זיכרונות מייסרים.

גיבורת הסיפור היא אנסטסיה, פסיכיאטרית ישראלית, שנחשפה בצעירותה לרעיון וחברה למובילים שלו, וכך התגלגלו הדברים שהיא ובעלה מנהלים את הארגון.

הסיפור נפתח במסיבת יום ההולדת שלה, בשנה 2036, שאליה מגיע גם פרנקו, מכר ישראלי ותיק, שוטר שחוקר את היעלמותם של שלושה ילדים, חכמים בצורה יוצאת דופן, שכבר חצי שנה מחפשים אותם, ועדות מסתורית שצצה פתאום, שלחה אותו לחטט קצת בנובלנד.

הרעיון של הערים החופשיות הדליק אותי, מחקר המשלב זיכרונות אנושיים ובינה מלאכותית הוא מרחב מסקרן מאוד, וכל אלה שמתקיימים על חורבות עזה, עשר שנים מהיום, זה אפילו מעורר תקווה. יש בספר הזה סצנות שכתובות באופן שגרם לי צמרמורת ממש, קנאת סופרים, והתרגשות, עם זאת, הסיום השאיר אותי עם טעם חמוץ, ואני אתן לכם לשפוט לבד, כי הספר הזה שווה קריאה.

מעניין אם תחשבו כמוני.