הטעם שנשאר

"הטעם שנשאר" הוא ספר ביכורים של דאריה לאוול, שיצא בהוצאת מודן, והוא ממתק מרענן לקיץ הזה! הדרך שבה מסופר הסיפור, מזוויות שונות, התיאורים שממש מפסלים רגעים ורגשות, ותיאורי האוכל שהספר גדוש בהם, מושכים את הקורא לסחרחורת של טעמים, תרתי משמע!

מאוד אהבתי את הספר, בעיקר בגלל המקוריות שלו. הגיבור, קונסטנטין, שגדל בניו יורק, הוא בן למהגרים מרוסיה, מאוד בולט בנוף, ואולי גם משום כך סבל מהצקות בבית הספר. בבגרותו הוא החל להכין אוכל מתוך טעמים שהרגיש בחיך וניסה לפענח ולשחזר, ולא על פי מתכון כתוב מראש. בספר הזה אוכל הוא הרבה יותר מאוכל. הוא זיכרון, געגוע, חיבור לאנשים ולמקומות, ולפעמים גם דרך להגיע אל דברים שכבר חשבנו שאבדו לנו.

הסיפור מסופר בכמה קולות. יש את ציר העלילה הראשי, אבל לצדו נפתחים סיפורים נוספים שמרחיבים אותו. בהתחלה זה בעיקר מסקרן, ובהמשך מבינים את הנפח שהקולות האלה נותנים לסיפור. ויש גם את המסתורין, את החיבור לרוחותיהם של אלה שנפטרו, לצד העולם המאוד מוחשי של טעמים, ריחות ומטבח. לא באופן שהופך את הספר לספר אימה או לפנטזיה מובהקת, אלא בדיוק במידה שמערערת מעט את הגבול בין מה שאנחנו יודעים שאפשרי לבין מה שאולי היינו רוצים להאמין שאפשרי.

וגיבור הסיפור, קוסטה, הוא בעיקר ילד שאיבד את אביו באופן טראגי כשהיה בן אחת־עשרה בלבד. האובדן הזה עיצב את האדם שקוסטה הפך להיות, את הבחירות שלו ואת האופן שבו הוא מסתכל על עצמו ועל העולם. יש משהו מאוד אנושי בדמות שלו, דווקא משום שהוא לא מוצג רק דרך הטרגדיה שחווה. הוא סוחב אותה איתו, אבל הוא הרבה יותר ממנה.

ואולי כאן נמצא מבחינתי אחד הדברים היפים ב"הטעם שנשאר": החיבור בין טעם לזיכרון. הרי לפעמים מספיק ריח מסוים או ביס ממאכל שלא אכלנו שנים כדי להחזיר אותנו ברגע אחד למטבח אחר, לבית אחר, לאדם שכבר איננו. הספר לוקח את התחושה המוכרת הזאת והופך אותה למשהו גדול יותר – כמעט לגשר בין ההווה לעבר, בין הידוע לחושי, ואפילו לעל־חושי.

סוף הסיפור הפתיע אותי, ואני לא מתכוונת לספר, כי אתם חייבים לקרוא. בין אם הייתם במנהטן ותוכלו בקלות לדמיין את הסצנה, ובין אם לא. רק אומר שבסיום הקריאה אני כבר לא מתייחסת למלח כמו שהתייחסתי אליו קודם. וגם ששוב בא לי קצוות סגולים בשיער.

לכו לקרוא את "הטעם שנשאר", ולאכול ולאהוב, לאו דווקא בסדר הזה..