במהדורה חדשה זו, שפורסמה כעת, יצאו כל ספריו יחד, כשלכל ספר אחרית דבר, מעין מבט מאוחר, תוספת נאה, מהרב חיים על אותו הספר. וכן את ספרו הראשון 'אמת מארץ תצמח' פיצלו לשני ספרים (את הסיפור 'גלגל חוזר בעולם' לכרך בפני עצמו).

פוסט־טראומה

"את כל הסיפור סיפרתי בלי להפסיק רגע. כולו כמשפט אחד. לא שמעתי אם מישהו מהקצינים שאל משהו. אולי לא נתתי להם לשאול. כשסיימתי לספר מה שסיפרתי הרגשתי הרגשה משונה. כמו מישהו שנתן מנפשו לאחר. התחלתי להזיע, צמרמורות עברו בי. המראות שוב חזרו להתרוצץ, כבר חשבתי שנפטרתי מהם. הדמויות שבו להיראות נגד עיני. גם אלחנן סיפר לי פעם ששנים אחרי המלחמה, בכל פעם שעבר במחצבה חש צמרמורת" (עמ' 113).

"ידעתי כבר, מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין. מישהו יאמין אם אספר שהלכנו לנו ארבעת אנשי צוות טנק לבדנו במין שלווה מוזרה ביום השלישי למלחמה בין החושות של נפאח ליד המחצבה של כפר גלעדי עם רימון אחד ושני עוזים, אחד עם רצועה ואחד בלי, צועדים בחזרה אל הטנק שלנו שנפגע, עד ששמענו מעלינו קולות נהמה וטרטור, הבטנו בשמים וראינו מסוק נוחת על הכביש לפנינו, לא הספקנו לתת דעתנו על מה שאנו רואים עד שקפצו ממנו עשרות חיילי קומנדו חגורים באפודי קרב, לא ידענו מה נעשה, וזחל"מים של סיירת גולני הגיעו, מי יודע מאין, ופתחו תכף באש נוראה לעומתם, ואנחנו המשכנו ללכת אל הטנק שלנו בשקט כאילו כלום לא קרה? אפילו בינינו לא דיברנו על מה שראינו.

ימים הרבה לא רציתי לא לספר ולא לשמוע מעשי מלחמה. סברתי אז שהכול סבורים כי מי ששב מן המלחמה – מתוך שהוא חרד הוא מדמה, ואם אינו מדמה לגמרי, בוודאי מערבב דברים הרבה, מה שראה ומה שהוא חושב שראה עם מה ששמע מאחרים שראו, וגורע ומוסיף ודורש..." (עמ' 20–21).

סיפור המלחמה שהרב סבתו מביא הוא מה שעיניו ראו ולא זר, לא דימיון שווא ולא חלומות שחלם, לא פחדים בסיוטיו, הרב סבתו באחרית דבר כתב שידע שיבואו וידקדקו האם כך היה או אחרת, וכך כתב (עמ' 178–179):

"באותה שעה כבר ידעתי, יבוא זמן וישאלו מקנטרים, וידקדקו דקדקנים: ... היה או לא היה? ואני משיב, בוודאי היה. ליבי רואה. הנה אני רואה עכשיו מול עיני, ושומע באוזני, וחש בכל גופי. הנה הצעקה של אביהו בקשר, והלהבה של טיקטין קופץ בוער, והנתזים הפוגעים בנו למרגלות הטנק הפגוע, ואני כותב וכותב.

באותה שעה חשבתי לי: הכול אכתוב, הכול, לא אשמיט דבר. מה אכפת לי אם יאמינו או לא יאמינו...".

ספר מתוק וכואב גם יחד, קולו של הרב סבתו נשמע באוזני מבין שורות הספר (זכיתי ללמוד ממנו). מתיקותו וכאבו הגדול זועקים. ברור לי שהוא פוסט־טראומטי, הכתיבה בספר מבולגנת, הוא מספר על הנסיעה לגולן, קופץ ומספר מה היה ביום השני לקרבות, חוזר לספר מה היה בילדותו וכו'. כאדם שכותב ללא חציצה בין זכרונו לספרו, בין ליבו לעטו. הספר בנוי מעגלים מעגלים, כשמעגל נכנס בחבירו, וכולו כואב ודואב, כאדם שאיבד את אחיו, ואינו יודע מה ההתחלה והסוף. לפעמים משפט יחזור על עצמו שלוש או ארבע פעמים במהלך הספר, למשל "מה יתאונן אדם חי? דיו שהוא חי" (עמ' 15, 69) ועוד.

הספר מרגש מאד, באופן אישי קראתיו זה בפעם החמישית, ועדיין דמעות עולות בעיני, ולא אחת ולא שתיים. הספר מרגש מאד.

"ידעתי, העולם לא יהיה עוד בעיני מה שהיה קודם" (עמ' 168).

הספר גם לא כתוב כספר לפי ה"כללים לכתיבה", להשאיר במתח עד הסוף, אלא הספר פותח מיד, וכבר בהתחלה הרב חיים מספר את סופו, כבר 4 עמודים אחרי תחילת הספר: "דֹב נפל", ומההתחלה כבר הכל "ידוע", ורק הולכים אט אט לאורך הספר ומנסים להבין: מה קרה לדֹב? איך הוא נפל?

המלחמה הייתה קשה, הרב חיים מספר איך בקשר טנק מתחנן שיצטרפו אליו, הוא לבד! (עמ' 128; וראו עמ' 135). ואיך טנק זה נפגע, וחייל זה נשרף.

"חנן עצר אותי [אלחנן] ליד כל טנק סורי. הוא נכנס לתוכו לבדוק אם נשארו שם חיילים. נשארו רק גוויות. חנן נראה מזועזע. ריבונו של עולם! כמה הרג, כמה סבל, כמה צער בעולמך! ...

המשכנו בנסיעה חזרה. ראינו טנקים שרופים שלנו. חנן ורמי ירדו מהטנק ועלו לכל טנק לחפש פצועים. פצועים הם לא מצאו, אבל הם חזרו המומים ממה שראו. הפעם הם לא אמרו לנו כלום. אנחנו באמצע המלחמה, אבל ראינו הכול על פניהם. האור שהאיר תמיד בעיניו של חנן כבה" (עמ' 131–132).

מעשים קטנים

דֹב אינדיג אמר לחברו, אז חיים סבתו, בנסיעה לטבריה (עמ' 68):

"מכאן שיש מעשים ויש מעשים. יש מעשים גדולים ועושים אותם אנשים גדולים בשעות גדולות והכול יודעים עליהם, ויש מעשים שנראים קטנים ועושים אותם בשעות קטנות של ימים פשוטים, אבל באמת הם המעשים הגדולים והם המעידים מה הוא האדם לעולם הבא".

וכך בספר, לא רק עלילות גבורה, של מלחמה עיקשת בסורים, מול כדורים שורקים, בכוחות אחרונים, אלא גם סיפורי גבורה של החלטות "קטנות" (עמ' 52):

"ואז אמר לנו גידי המט"ק: נשארו לנו ארבע שעות. כולנו הרוגים מעייפות. כל אחד מהצוות ישמור שעה ויישן שלוש. את הסדר תקבעו ביניכם, אבל אני אשמור ראשון, כך אוכל לישון שלוש שעות רצופות. אזדקק להן מחר. איש מאיתנו לא עירער, הבנו. הלכנו לחטוף שינה טרופה עם הסרבל והנעליים והנשק. הנהג ישן בתאו, הטען שכב על התמסורות, ואני התקפלתי בתא תותחן, הכתף נשענת על מגן תותח והראש מוטה על הכוונת. כך נהגנו לישון באימוני שדה שעשינו בצמ"פ. אמרו לנו שכך ישנים על הטנק במלחמה. גידי עמד לשמור על הצריח.

בארבע התעוררנו כולנו לקול מנוע הטנקים. גידי זירז אותנו: להניע את הטנק! לארגן את התחמושת! למלא את הג'ריקן! טנקים זזים כבר.

הבטנו אחד על השני ולא הבנו מה קרה. גידי! שאלנו, מה קרה לך? למה לא הערת אותנו לשמירה?

בבת-אחת תפסנו כולנו שגידי שמר לבדו כל הלילה ולא ישן רגע... גידי הביט בנו בביישנות ואמר: הייתם כל-כך עייפים וכל-כך צעירים, ממש ילדים, לא יכולתי להעיר אתכם".

כריכה

הספר החליף מספר כריכות. בתחילה חייל דתי לאומי יושב על טנק ומהרהר. במהדורת 'עם הספר' יצא עם דיוקנו של הרב סבתו עליו, ועתה אותיות מתחברות אחת לרעותה, כל כרך בצבע אחר, כחלק מעיצוב כלל ספריו.