ופשוטים הדברים

"על רגל אחת"

גרוש שחייו נטרפים בגלים סוערים, מורחק מילדיו אהוביו, מוצא עצמו פתאום באמצע חייו מואשם בפלילים ונשפט לעבודות שירות, אותם בוחר לבצע בבית אבות בירושלים.

בבור תחתיות

הספר מעלה את מה שאיננו אוהבים לפעמים להתבונן אליו – הנפילה והחטא אינם באים מרוע, פעמים רבות, אלא מנסיבות חיים לא פשוטים שגילגלו את מה שגילגלו. האחריות על החוטא, אבל הספר מתחיל בדרך אל הנפילה. אדם מוכשר, שרבו אומר לו: "עם ישראל צריך אנשים גדולים", והתגלגל עד שהתגלגל לומר לו: "עם ישראל יסתדר בלעדי" (עמ' 116). בין יום איבד יאיר את כל עולמו: "נזכרתי בכלי העבודה שלי, בדברים שנשמטו ממני: הסדר של תחילת היום, העבודה הקבועה בבית הספר, תפילת מנחה, תפילת ערבית, חשבון הנפש שערכתי בכל יום לפני השינה" (עמ' 74). וכך, מאדם מפרנס, תורם לחברה, חיובי וטוב, איש שיחה, מוצא עצמו משוחח עם חבר ש"עכשיו הוא קיבל על עצמו פרויקט חדש – יאיר ולדמן. הנה אני, איש משפחה, חבר מוכר וחביב בקהילה, נעשה פרויקט" (עמ' 8).

הנתק מהילדים

כל אלו קשים, ואיתם מתמודדים גרושים רבים. עם עלילות שווא ותלונות שווא, שפעמים שהם אף כיוסף הצדיק – הפך מה שאירע במציאות. אבל כאן, אף מה שאירע – מנותק מההקשר, אבל אפשר להתמודד איתו, אפשר לתקן. אבל דבר אחד שובר לב ואינו מניח אוויר לנשימה: "הדבר הקשה ביותר הוא הניתוק מהילדים [...] הכסף היה דאגה דוחקת, אבל יותר מהכול היה הניתוק מאלעד שרט בבשרי [...] זה לא טבעי שבן לא ירצה לראות את אביו. יד אחרת עשתה כאן כבשלה [...]" (עמ' 68–69). הוא לא מוכן למצב הזה, בו אפילו מילדיו הוא מורחק בידיים. והוא מציב זאת מול גרושתו: "היחס של אלעד כלפי לא מובן לי. האם את אומרת לו דברים עלי? [...] אירית [גרושתו], כרגיל, הכתה בי בכלי הנשק הידועים שלה. שוב הפנתה אלי ריחוק, אדישות, עקיצות [...] אלה לא פגישות, אלה עינויים. עשי משהו למען השם, תורידי קצת ארס" (עמ' 70–71). כמובן, לשווא קיווה: "אירית מטפטפת להם רעל באוזניים כדי שהם יהיו רק שלה" (עמ' 185).

ואין לחשוב שמא אב לא מעורב בחיי ילדיו, להפך, הוא היה עיקר הבית עבורם:

"חיים שלמים [...] אני אבא. קם בבוקר ורואה את הילדים. בערב משכיב אותם לישון. מטייל אִתם בשבתות, כן? ופתאום כלום. הם אינם. כאילו אין לי ולא היו לי ילדים. הכי גרוע זה עם אלעד. הוא בן חמש, ואני נקרע לראות אותו, והוא מסתייג ממני. שמעת על ילד בן חמש שלא רוצה לראות את אבא שלו?" (עמ' 184).

הניסיון

מציאות חיים קשה זו היא מלחמה של ממש. שומעים על אבות גרושים שמאבדים עצמם דרך מרפסת וכיוצא בזה, ואכן זו מלחמה פנים ואחור, מעלה ומטה, ללא הרף:

"ההתחלה האסונית, הייאוש, ההצלה [...] הלילות הארוכים בדירה השכורה. לא הייתי בשום מחתרת ולא נלחמתי נגד אויב, אבל מי אמר שמלחמה נעשית דווקא באקדח מוסתר או בהסתערות על היעד. כל מלחמה היא מלחמה, ואני נלחמתי בבדידות, בתבוסה, במבטים האדמדמים של סיגל מהמינימרקט, בריחוקו של בני ובלילות הקרב שלי מול גופה של כרמלה: החלומות הנועזים עליה קרסו אל רגעי הכניעה; כוח החילוץ [...] לא הגיע" (עמ' 121–122).

ואחרי כל זאת, מה נותר לו לאדם?

"אני לא חתן, שתדע לך. אני עכברוש. עכברוש בתעלת ביוב. פעם הייתי בן אדם, ואז הפכו אותי לעכברוש" (עמ' 150–151).

פלא שכך הוא לא רוצה בביקורי חבריו בדירתו, כמובס הניגף במלחמה, יושב ומרפא את פצעיו? כך צריכים חבריו לראותו?

ואם כך ההווה, מה צופן לו העתיד? ומה יש לו למסכן זה לקחת מן העבר?

"בעבר יש דם שפוך, צרחות רחוקות, פסקי דין שנחתמו [...] בלי עתיד האדם נשאר לבד. ולעמוד לבד מול זריחת השמש? מול האנשים ברחוב? מול הימים? תגידי לי את, מה כבר מציעים לי הימים האלה? את החדר המרופט [...]? את המשכורת שמספיקה לי לנסיעות ולמנה פלאפל? את הילדים שלי שנעלמו לי? לא רק שלא מבקשים את קרבתי אלא אפילו לא מספרים לי על מסיבות יום ההולדת, על ציונים טובים, על פציעה ברגל, על המחשבות שלהם, התקוות, החלומות, על הפחדים? [...] נועה [הבת שלו] מתבגרת. היא בוודאי עוברת משהו, אבל לא אִתי. הכול קורה רחוק ממני [...] ואת ידו של אלעד אוחזת רק יד נשית, היד השנייה נשארת באוויר" (עמ' 208).

הספר העלה בי סוגיות רבות: המאבק של אבות גרושים לפגוש את הילדים והקשיים הכרוכים בכך, השינוי המקצועי הנדרש בעת תהפוכות אישיות ומשפחתיות, הכמיהה לצאת מן הבדידות, חוסר הרצון לפגוש את החברים המעטים שעוד עוסקים בפרויקט הזה ועוד...

הספר מספר את סיפורו של יאיר, אבל גם את סיפורם של החברים שפוגש בעבודתו. לענ"ד באריכות גדולה, ולא בהכרח שנצרך, סיפורם משתלב במידת מה יחד. יאיר בדמות איש האמונה הקלאסי, אולי גם המוכר מדתות אחרות: מחפש פשר ומשמעות בכל דבר, גם כשאין...

כל ההתמודדויות הללו נענות לאט לאט בספר, ומגיעות אל פתרונן, הפתרון שיאיר מכוון אליו, ולפעמים מבלי ידיעתו.

לפחות לי הספר היה די צפוי, לא היו בו הפתעות או מעברים חדים. אבל המשברים הללו קשים הם, להיות אב שכול לילדים חיים זו מציאות כואבת דיה, גם מבלי תוספות כלשהן.

והכריכה, מציירת את הבדידות, ומייצגת אותה ישובה לבדה, ללא תווי פנים, כשהצל שלהן גדול מהן במציאות...

מדדים:

נקי וצנוע: לגמרי. כשר למהדרין. בתגובות אתייחס לעניין זה (מחמת ספויילרים שיש בו).

ואיך אוכל להתעלם, ממילות השיר שמתכתבות עם הסיפור ומתחרזות בו לאורכו:

האמנם האמנם

עוד יבואו ימים

בסליחה ובחסד

ותלכי בשדה

ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף

כף רגלך ילטף

בעלי האספסת

או שלפי שיבולים

ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך

בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפייך חזך צווארך

וראשך רענן

ותלכי בשדה הרטוב

וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת

את ריחו של התלם

נשום ורגוע

וראית את השמש

בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים

הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב

ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך

לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו

מאימה ומדם

וביושר לבב שוב

תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי בשדה לבדך...

הערת שוליים:

בספר ברור שהגיבור מתמודד עם תשוקה ורצון לאהבה ולמין. ניכר שהכותב שומר מצוות, והעלים זאת בספר. בשני מופעים אפשר לחשוב שמתקיימים שם יחסים, וגם הגיבור דתי. אז הכותב הצליח לדלג מעל האקט עצמו, ואפילו לשאיר אותו בסימן שאלה אם אכן קרה. אבל לגיבור אין שום התלבטות על זה? חרטה? קושי דתי? אני תמה על כך.