תאוריות ציניות

מלחמת האמונות והדעות

הספר מגיע מתפיסת העולם הליברלית והמודרנית ובא להיאבק בפוסטמודרניזם, שמנסה לחנך אותנו מחדש, החל מגיל היסודי ועד לחינוך הבוגר באקדמיות, ומה שקורה שם – מחלחל לציבור דרך כל דרכי ההשפעה שלהם. השפעה ביסודות של האנשים, תשפיע לאחר מכן שהם יהיו שופרותיך, אף בלא כוונה (עמ' 244–245).

הספר עוסק בצד השני של האינקוויזיציה של דת התקינות הפוליטית. הצד האלים שלה תוקף כל אדם ששוגה בלשונו או אף נראה ככזה, שכביכול פוגע בזהויות כל שהן בחברה. הצד השני, הוא הצד שממילא מחוייב לקפוץ כמוצא שלל רב על כל חידוש של "עירנות" סביב דיכוי חדש שנמצא לזהות כל שהיא בחברה. תרבות הבריונות הממוסדת הזאת, להקת זאבים שתוקפת את חופש הביטוי, גורמת גם לאנשים ליברלים וטובים לצנזר את עצמם, חלילה כדי לא לעבור לינץ' בכיכר העיר בשל שגיאות לא נכונות, כי ברגע שיואשם בכך, לא יעזרו כל ההסברים, אין סובלנות לטעויות סביב זה, אין תשובה בעולם. ספר חשוב לכל מי שמעוניין שיהיו בעולמנו ידע, אמת, משמעות ומוסר.

כשתי שליש ממנו עוסקים בתיאוריות עצמן, גם בלא ביקורת, כדי ללמוד טוב את העניין עצמו מתוכו.

הספר אינו ימני או "שמרני", במובן הזה שהר־המורניק יוכל לקרוא ולחוש בנוחות. הוא נותן מקום לכל נטייה מינית, ומתייחס להכרה בנישואין של להט"ב כנצחון וכהישג. רוב הספר עוסק בלהכיר את התיאוריות השונות בעולם הפוסטמודרני, ופחות בהתקפה ובביקורת עליהם.

העדפה מחקרית באקדמיה ובעולם התורה

אני רואה איך אפילו בשיח הדתי רואים כמה העדפה יש לצטט אשה שכתבה מאמר הלכתי, או לקרוא מאמר שנכתב דווקא על ידי אשה. כנ"ל בתוך עולם ההלכה: מאמר שנכתב על ידי רב בצבע מסוים, ספרדי דווקא, או להפך. אפשר ללמד זכות בתוך העולם הדתי שבו יש עניין לרב ממקום מסוים שככל הנראה דבריו מתיישרים עם המנהג באותו המקום. אבל פה המקום להזכיר דבר שלמדתי ממו"ר הרב מלמד, כפי שכותב פעמים רבות בפניני הלכה, שאין הוכחה שמנהג הספרדים X רק כי מצאנו רב ספרדי שכותב ככה... לא פעם מוצאים שמדובר בדבר שאינו מנהג של עדה מסוימת, אלא פשוט רב ספרדי פירש ככה, ורב אחר פירש אחרת, ואין קשר לנוף מולדתם... מה שצריך, הן בהלכה ובתורה והן במחקר ובחכמה: לקרוא לקבל האמת ממי שאמרה, ולצטט את הראשון או את המעמיק יותר או הבהיר והברור יותר. תופעה זו כבר מעוגנת באקדמיה (עמ' 65): "הגישה המדאיגה הזו דורשת מחוקרים להעדיף לצטט נשים ובני מיעוטים — ולדחוק ציטוטים של גברים לבנים בני המערב...".

כשבפועל באקדמיה או בעולם ההלכה לא הולכים לפי האמת, אלא מחפשים זהות מסוימת לכותב, שתהיה כותבת דווקא, שיהיה שחום וכיוצ"ב, אזי

"השינויים האלה שוחקים בהתמדה את הפער בין אקדמיה לאקטיביזם. פעם מחקר או הוראה מנקודת מבט אידאולוגית מסוימת היו נחשבים לכישלון. המורה או החוקרת נדרשו להניח בצד את ההטיות והאמונות שלהן כדי להתייחס לנושא באובייקטיביות רבה ככל האפשר. אקדמאים נטו לעשות זאת כי הם ידעו שחוקרים אחרים יכולים להצביע — ויצביעו — על ראיות להטיה או להנמקה ממניעים זרים, ולסתור את המחקר בראיות ובטענות. מורים היו יכולים להעריך שחתירתם לאובייקטיביות צלחה אם תלמידיהם לא ידעו מהן עמדותיהם הפוליטיות או האידאולוגיות" (עמ' 66–67).

הרבה ציניות בעמדה זו, שכן היא שוללת את האפשרות לשמוע את האמת ולומר אותה מן היסוד, לשיטה זו עלינו "לזנוח לעד את המחשבה שאפשר לייצר ידע נטול ערכים. הפוליטיקה שלנו מעצבת את הבנתנו את העולם, ובאופן אירוני, העמדת פנים של ניטרליות מפחיתה את תוקפם של מאמצינו" (עמ' 84–85. ראו שם עמ' 86 לגבי לימודי היסטוריה, ואת הציניות לגבי לימודי ההיסטוריה, כיוון שנכתבים על ידי המנצחים).

כשאנו מחפשים רק את הצבע של הכותב, ומנסים לרומם אותו רק בגלל זה, הנפגעים העיקריים הם אלו שאנו מנסים להעצים. כשאנו אומרים שהאקדמיה היא "לבנה" ואשכנזית, אנו כביכול אומרים שההצלחה השכלית לא שייכת לספרדים. "אם נעניק את יסודות האובייקטיביות למערב, האם איננו חוזרים לסטריאוטיפים הישנים של ילידים רגשיים ולא רציונליים?" (עמ' 316, הע' 40).

מוגבלות ובריאות

לפני כשבועיים בקבוצה בפייסבוק של עורכי־לשון נשאלה השאלה, כיצד לקרוא לאדם שצריך להתנייד בכיסא גלגלים: נכה? אדם שסובל ממוגבלות? בעל מוגבלות? אדם עם מוגבלות? אדם שיש לו מוגבלות? וכן על זה הדרך. עורכים רבים הגיבו באופנים שונים, ורק עורכת אחת כתבה: הם היו מעדיפים שיקראו להם נכים... (כמובן, אי אפשר להכליל קבוצה גדולה ולומר מה הם היו מעדיפים כאחד. אבל הנחת היסוד שהיו מעדיפים לא להיקרא כך, אינה נכונה לגבי כולם).

אנו מסתכלים על אדם שיש לו מגבלה מסוימת, פיזית לצורך העניין, וחושבים עליו שהיה שמח לתקן אותה אילו היה יכול, שהוא סובל מכך שאינו יכול להיות כשאר האנשים. הוא לא אשם בכך, זה לא משהו שהוא בחר. לפעמים רואים אדם שיש לו מגבלה שהוא מצליח לגבור עליה, כשאנו מחמיאים לו שהוא "מסתדר כמו "אדם רגיל"" זה משול לכך ש"ינסה מישהו להחמיא לגבר שחור באומרו "אתה האדם הכי פחות שחור שפגשתי", מזויף כמו לומר ליהודי, "אני אף פעם לא חושב עליך כיהודי", מגושם כמו לבקש להחמיא לאישה במילים "את לא מתנהגת כמו אישה"" (עמ' 187).

ופה העניין. אולי לדעה זו אין עניין "לעזור", כי מי אנו שנחליט שזה פחות טוב ממישהו אחר?

מכאן הדרך להתנגדות לטיפולים שיוכלו להועיל ולקדם אותם במדדים פיזיים של תנועה, תקשורת וכיוצ"ב במרחב קצר. אין להתבלבל – אין להעליב בגלל מוגבלות, אבל אם נחליט שאין בכך בעיה, לא יימצא לנצח פתרון, והם יישארו במצבם ללא טיפול או תרופה שיוציאו אותם ממצבם (לדידם ייתכן ואין כאן כל בעיה). לצורך הדוג', אני לא רואה טוב ממרחק, אני מרכיב משקפיים כי יש לי ראייה מוגבלת. כשאני מרכיב משקפיים, אני רואה היטב. אני שמח שהטכנולוגיה והעולם הגיעו למצב שבו אדם שלא רואה ממרחק יכול בעזרת דבר פשוט לראות טוב. לא רוצה שכל העולם יותאם אלי – כתב גדול בכל מקום, כל דבר יוקרא גם וכו' – אלא אני שמח להרכיב משקפיים ולהיות ככל אדם אחר ללא כל מגבלה. דברים שלא ניתן אחרת, שעדיין אין להם פתרון, יש לנסות לסייע ככל שאפשר לאנשים שיש להם מגבלה להצליח להרגיש כמה שיותר טוב, אבל זה נובע מתודעה שיש כאן איזה חסרון שאנו רוצים להשלים, ושאני מקווה שיום יבוא ושהרפואה תשלים. הכֹח לחפש יבוא רק אם נודה במצב הזה כבעיה שיש לחפש לה פתרון.

אנו מחפשים להטיב לעולם, מחפשים פתרונות לקשיים, או שאנו מתלוננים. זה נכון לכל הלך הרוח הפוליטיקלי־קורקט, שמחפש את ההטרדה או את הביטויים אצל האחר שאינם PC:

"להלך־הנפש הפרנואידי... אותו הלך־רוח המניח שגזענות נמצאת בכל מקום, תמיד, ורק מחכה להימצא — יש סיכוי קלוש בלבד לעזור לאלה שאימצו אותו או לשפר את בריאותם. האמונה המתמדת שאדם יופלה לרעה בעתיד או שהוא מופלה לרעה בהווה, והניסיון להבין כיצד זה קורה, כנראה אינם מועילים כלל. הם גם מובילים לידי ייאוש... אם נכשיר צעירים לאתר עלבון, עוינות ודעות קדומות בכל אינטראקציה, הם יזהו יותר עוינות בעולם ולא יצליחו לשגשג בו" (עמ' 146).

זה נכון גם לגבי השמנה. השמנה היום היא גורם תמותה משמעותי, שפוגע בבריאות הציבור הרחב. אבל אי אפשר כל כך לדבר על זה, כי "צריך לאהוב את הגוף בכל גודל שהוא", ואסור כבר לומר שמישהו בהשמנת יתר, כי זה כבר לא PC. גם כשלא מתכוונים להעליב אלא לציין מצב בריאותי ומוגבלות בכושר הגופני. זאת העצמה שאין אחריה שום מענה אמיתי לבעיה. במצב התרבותי הנוכחי, לפעמים מרוב אמפתיה ורצון להעצמה, שוכחים שיש בעיה שלפעמים אפשר לפתור אותה. כמובן, עלינו להלחם בדעות קדומות ובאפליה של שמנים בעניינים שלא קשורים לכך, כגון במקומות עבודה וכיוצ"ב. עם זאת, עלינו לעזור להם להיות בריאים יותר, לפי מה שהרפואה בימינו יודעת, ועלינו להמשיך להנגיש מידע בריאותי לציבור הרחב על השמנת יתר, גם אם זה ממשיך להשאיר בתודעה שעדיף להיות במשקל תקין ולא במצב של השמנת יתר.

שם הספר

שם הספר מהותי ומדויק: תיאוריה חובקת כל, שהיא צינית, כלומר מתייחסת בספקנות רדיקלית ומהותית, בשונה מספקנות מדעית או ספקנות של ענווה אמיתית המכירה בערכה ובמקומה. הפוסטמודרנה היא הלץ במובן המקראי והתלמודי, שאין דרך לבקוע אל מוחו כי הוא כמגן המרוח בשמן.

השלכות אלינו

הספר לא עוסק רק באיזו תופעה שקיימת באקדמיה בלבד, אלא מתחיל שם, בעולם הרוח, ומראה כיצד זה בסוף פוגש אותנו בכל פניות שאנו פונים: בתקשורת, בתרבות, בעסקים ובכל קשר בחיינו. ספר חובה לכל לוחם במלחמת התרבות המתחוללת כיום בעולם. עליו להילמד בכל מסגרת אקדמית ומחקרית בארץ ובעולם. בסוף, הספר עוסק במכלול דת הפוסטמודרניות, על המיתולוגיה שלה, המצוות שלה וההלכות והמנהגים של מאמיניה.

זה מגיע למחוזות אבסורדיים. גם כשאומרים במפורש א', ניתן בעזרת הכלים הפוסט מודרניים למצוא את השלילה, וכיצד באמת הוא התכוון לומר בכלל ב', למשל, מובא בהערות עניין משעשע, איך לוקחים הצגה שהמסר שלא הוא נגד ביריונות, ובעצם להתנגד לה כי היא מכילה ביריונות (עמ' 309–310, הע' 27).

הספר לא מסתפק בניתוח יסודות הפוסטמודרניות, אלא גם תוהה וספקן כלפי מה שהם מציגים כנצחונות שלהם על דיכויים גזעניים ושליליים מההיסטוריה (עמ' 40–41).

כריכה

נראית כריכה של ספר קליל, הומוריסטית, מסגרת של "לוני טונס", ובחור שהעיניים שלו מסגירות שהוא ממדעי הדשא הירוק... על צווארו השיוך הסוציאלי שלו: משהו שמסגיר שייכות לחצי האי ה"נכון". לגמרי מטעה – הספר רציני וכתוב בשפה כמעט אקדמית, לא קליל אלא עם ציטוטים נרחבים, והעיניים האדומות, זה האופיום הנוכחי להמונים...

* גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.