צאו להרפתקאות, גלו עולם מוכר וקרוב שמוסתר מכם. שאלו את עצמכם תמיד "מי אני?". אל תפסיקו לשאול את השאלות הגדולות, להרהר בתשובות שניתנות, ולבדוק מה בין אלו למציאות. אתם בסיפור מן הספרים כרגע, זכרו שאחריתו – טוב, תהנו מן המסע בדרך וזכרו את הזמנים הטובים בילדותכם:

"כשהייתי קוראת ספורי אגדות, חשבתי לעצמי שדברים כאלה לא קורים באמת אף פעם, והנה כעת אני כאן באמצע ספור אגדה! חיבים לכתוב עלי ספר, זה מה שחיבים! וכשאהיה גדולה, אני בעצמי אכתֹב ספר – אבל אני גדולה עכשו," הוסיפה בנימה מלאת צער; "או לפחות, כאן כבר אין לי עוד מקום לגדול" (פרק 3, עמ' 40–41).

"בין חלומות ילדות הנשזרים כפלא בחגורת הזִכרון הָאֲרֻכָּה,

כמו זר פרחים קמל של העולה לרגל, אשר נקטף בארץ רחוקה" (הקדשה, עמ' 8).

כריכה ואיורים

בספר הזה חשוב לשים לב לאיורים ולכריכה (פרק 1, עמ' 11):

"ומה הטעם בספר," חשבה אליס, "אם אין בו תמונות או שיחות?".

במכתב המקורי שנתן דודג'סון לאליס הקטנה, היו איורים שהכין בעצמו. למהדורה הראשונה הוכנסו איורים מאת ג'ון טניאל, שיצאו במהדורת הספרייה החדשה הקיבוץ המאוחד, בתרגום רנה ליטוין. בסדרת הרפתקה איור הכריכה מאת בתיה קולטון, ואיורי פנים הספר מאת מירה פרידמן. הכריכה במהדורה זו מכילה איורים כפולים בשחור-לבן של דמויות מכל הספר. הפריע לי מעט שאין התאמה בין האיורים בכריכה לבין האיורים בספר עצמו.

סקירה ומוסר השכל

מכל הספרים, ספרי קרול לא מתאימים לסקירה, ובטח לא לניתוח ספרותי (שאין כאן מקומו). הוא עצמו משטה בקורא, מבלבל אותו במשחקי מילים ובתהיות על מהות החיים, והכל בהומור, ומבלי לתת מענה הגון וישיר. לא לחינם שם קרול את עניין המסר שיש ללמוד בדו־שיח בין הדוכסית המכוערת לבין אליס (פרק 9, עמ' 97):

"את חושבת על משהו, חמודה, וזה גורם לך לשכוח לדבר. קשה לי לומר לך כרגע מה מוסר ההשכל של זה, אבל עוד מעט אזכר בו."

"אולי אין לזה מוסר השכל," העזה אליס להעיר.

"טְצְ, טְצְ, ילדה!" אמרה הדֻכסית. "לכל דבר יש מוסר השכל, אם רק תדעי לגלות אותו".

ייסורים ועצבות

חלק מן הדמויות איתם אליס משוחחת, עצובות ועגומות. קרול מניח בפיה של אליס פליאה על העצבות, מתוך מבט של תום הילדות, שאינו נותן לעצב מקום במרחב שלו, אלא מהר עובר אל המשחק הבא, כאילו לא נפגע, וכל זאת, מובע במשחק מילים על זנבו של העכבר (פרק 3, עמ' 34):

"כשאני מביט לאחור," אמר העכבר, פונה אל אליס ונאנח, "אני רואה רק עצב ארֹך ומתמשך."

"הוא בהחלט ארֹך ומתמשך," אמרה אליס, משפילה מבט בפליאה אל זנבו של העכבר, "אבל איפה אתה רואה שם עצב?"

וכדי להבין את התרגום, וממילא את משחק המילים, אצטט מן המקור:

'Mine is a long and a sad tale!' said the Mouse, turning to Alice, and sighing.

'It is a long tail, certainly,' said Alice, looking down with wonder at the Mouse's tail' 'but why do you call it sad?'

ואם נחליט ששם זהו משחק מילים, ואין בזה מוסר השכל, אזי נראה מה קרול שם בפיו של הגריפון (פרק 9, עמ' 102):

הם לא התרחקו הרבה בטרם ראו את הכמו־צב במרחק, יושב עצוב ובודד על מדרגה קטנה של סלע, ובעודם מתקרבים אליו, יכלה אליס לשמוע איך הוא נאנח כאלו לבו עומד להִשבר. היא רחמה עליו בכל מְאֹדָהּ. "ממה הוא סובל?" שאלה את הגריפון, והגריפון ענה, כמעט באותן מלים כמו קֹדם, "הכל קורה בדמיונות שלו, כל זה: הוא לא סובל משום כלום, לידיעתך".

עולם השעשועים

אליס מתמודדת עם עולם המבוגרים, במבט של ילדה. ילד מביט בעולם כמשחק, שהוא משחק, נופל וקם, ולומד. הלוואי שהיינו יכולים ללמוד ממנה עוד על עולמנו, עולם המבוגרים "הרציניים". הרבה נפיחוּת מצויה בעולם המבוגרים, שאינם מאמינים בתשובה באמת, גם אם מזכירים אותה בפיהם ובלשונם, ואינם מאמינים בתיקון, חושבים הם שלא ניתן להתחיל מההתחלה, להנות מן הדרך ללא חרדה, ולחיות את החיים בשמחה ובאהבה. לכן, מתמקדים הם פעמים רבות ב"עריפת ראשים", ולא סתם קרול שם בפי אליס את המחשבה הבאה, שעולם המבוגרים באמת "לא שביק חיים לכל בריה", אלא, שהצבועים יודעים לשפוט אחרים על חטאים שנתפסו, ולפעמים גם שטרם נתפסו, וכל זאת בעודם מכסים פשעים רבים, ומתפללים שלא יידעו עליהם (פרק 8, עמ' 90):

אליס התחילה להרגיש אי־נוחות רבה: אכן, עדיין לא נקלעה לשום וִכוח עם המלכה, אבל היא ידעה שזה עלול לקרות בכל רגע, "ואז," חשבה לנפשה, "מה יקרה אִתי? הם נורא אוהבים לערוף ראשים כאן; הפלא הגדול הוא שמישהו עדיין נשאר פה בחיים!".

לכן, עלינו לצאת, לשחק בעצמנו, ליזום ולא לחשוש, לאזור אומץ לחיות את החיים!

ומעניין, לפעמים ספרים באים ומלמדים אותנו ידע מן העולם. מעטים מן הספרים קוראים לנו לצאת בעצמנו אל העולם, ולבודקו בעצמנו, ללא חשש (פרק 3, עמ' 32):

"נו טוב," אמר הדודו, "הדרך הכי מֻצלחת להסביר מה זה היא פשוט לעשות את זה."

באיזו דרך נלך?

ילדים נמצאים עדיין בעולם התום, ואינם צריכים לבחור את דרכם, אלא "כשיהיו גדולים". לפעמים שואלים את עצמם: "מה נעשה כשנהיה גדולים?", מה עניינם כאן. מעניינת תשובת החתול לאליס, השואלת אותו בתמימות (פרק 6, עמ' 69–70):

"תוכל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך אני צריכה ללכת מכאן?"

"זה תלוי במִדה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.

"לא ממש אכפת לי לאן –" אמרה אליס.

"אז לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול.

"-כל עוד אגיע לאנשהו," הוסיפה אליס בתור הסבר.

"אה, את בטח תגיעי," אמר החתול, "אם רק תלכי מספיק רחוק."

לבסוף

ראתה בעיני רוחה איך אותה אחות קטנה שלה תהיה, ביום מן הימים, אשה בוגרת בעצמה; ואיך תדע לְשַׁמֵּר, לאֹרך כל שנותיה הבוגרות, את הלב התמים והאוהב של ילדותה; ואיך תקבץ סביבה ילדים קטנים אחרים, ותצית בעיניהם שלהם את הניצוץ והלהט באמצעות מעשיות רבות ומוזרות, אולי אפלו באמצעות החלום על ארץ הפלאות מימים ימימה; ואיך יחוש לבה את כל עצבונותיהם התמימים, ואיך תתענג על כל שמחותיהם התמימות, בזכרה את חייה שלה כילדה, ואת ימי הקיץ המאשרים (פרק 12, עמ' 137).