מותה ומותה של אמא שלי - סיפור אהבה

מותה ומותה של אמא שלי, סיפור אהבה מאת מרית בן ישראל

כשחברתי לעבודה אמרה שאני מוכרחה לקרוא את הספר הזה ושהוא מ ע ו ל ה, ידעתי שהוא יהיה הראשון לקריאה אחרי שלושה חודשים של צלילה לעולם כס הזכוכית הפנטסטי. טוב, אולי זה בעיקר כי הספר מושאל ואני לא אוהבת להשאיר אצלי ספרים של אחרים. תפסתם אותי.

אתחיל בכך שהיא צדקה. מדובר בספר מ ע ו ל ה ממש. הסיפור וצורת הכתיבה (המטורפת קלות ונוגעת ללב ממש) הזכירה לי את סיפוריו של גבריאל גרסיה מרקס אבל בגרסה הישראלית, הנשית ויותר מהכול – מבוססת סיפור אמיתי. אני יודעת, כל נקודת מבט ועוד מעובדת ספרותית היא רק שכבה אחת של אמת, אבל מה שיפה כאן בין היתר היא המודעת לכך. המחברת מתארת איך היא מפרשת את הדברים אבל לצידה תמיד אחותה סביון הרואה את הדברים קצת אחרת.

מרית כותבת את סיפור מותה של אימה, רות בן ישראל, אישה חזקה, חכמה ופורצת דרך (ועוד ועוד) אשר רוצה לקחת את מותה בשתי ידיה ולבחור את רגע הסיום. משפחתה נאספת סביבה ועיקרן שתי בנותיה מרית וסביון. אך האישה מתכננת ואלוהים צוחק, כי לוקח לה הרבה מאוד זמן למות. מרית מספרת על הזמן המוזר, השבעה שלפני המוות, הטיפול באם שמחד מעורר זיכרונות וכאבי ילדות ומאידך מקרב ומרפא. המוות המוזר מאפשר למרית לנוע בין ההווה לעבר המופלא לא פחות של משפחתה. יעיל היה אילן היוחסין בסוף הספר המסייע לנווט בין הדמויות השונות וסיפורן.

מרית מספרת בכנות ובפתיחות על יחסי אם-בת בינה לבין אימה שיותר מכל אהבה את אביה ולשם נוקזה רוב חיבתה. העובדה שהבנות תמיד היו שניות במעלה לאהבת האם לאב (רות וגדעון), מתקבלת כעובדה לכל דבר אך לא בלי כאב. מרית מחפשת את החסדים הקטנים של אימה לאורך חייה ומוצאת אותם בקבלה המוחלטת של האם, בצורה בה לא מיהרה לשפוט אחרים והצטדקה או ניסתה להיות דבר שהיא לא. גם היא, האם, ידעה כי אימהותה אינה מוקד הצלחתה הגדול ביותר ולא התנצלה על כך. כדי להשלים את האהבה האימהית החסרה נשלחו האחיות מדי פעם אל הסבים בתל אביב אשר גם סיפורם לא חסר דרמה והשראה. גדליה הסב האומן שמצייר על קירות המסדרון והחדר הקטן אליו הושלך לאחר שהסבתא תפסה אותו מנסה לנשק איזו דודנית, מתגלה כאיש חם ואוהב שמלווה את מרית כל חיה. הסבתא, כמו רוב הנשים בסיפור, היא אישה חזקה ורבת פעלים לא פחות מבתה, המשפטנית ולוחמת זכויות נשים. סבתא ציפורה אישה שכוח רצונה חותך כל דבר ולמרות זאת, כותבת מרית, אי אפשר באמת לכעוס עליה לאורך זמן. פקודתה: ״תנשקי אותי מיד!״ כתגובה לכעסה של הנכדה מקסים ומאפיין אותה בצורה הטובה ביותר. בצל דמויות משמעותיות אלו בחברה הישראלית (די מדהים לקרוא ולהכירן ואת תרומתן) וזוכות פרסי ישראל ופרסים אחרים, יש גם את יודית, האחות של הסבתא. דמות טרגית ומבודדת, נרגנית ולא מוצלחת ככל בנות משפחתה. מרית נעה בין רחמים לחיבה ובין סלידה להזדהות ואף מספרת כיצד ספריה הקודמים הושפעו מדמותה ודמות סבתה.

תמונתה של יודית היא התמונה היחידה בספר וגם תמונתה היחידה שנותרה לאחר שהיא גזרה את רובן. בחירה זו משתלבת היטב עם התמה של נוכחות לעומת העדר. התנועה הזאת בין הנוכחות החזקה של חלק מהדמויות לעומת ההעלמות של אחרות מבטאת לא רק את כאבן אלא את הניסיון של המחברת ליצור לעצמה מקום בעולם. הדודה יוכבד שהעלימה את דמות אימה מחיה וממותה (במצבה כתבה כי היא בת לאביה והעדר שמה של האם מלא משמעות) מהווה אזהרה למחיר שמשלמות חלק מהבנות לאימהות החזקות. אימה שרה הייתה אשת חסד שטיפלה בהמון אנשים על חשבון בתה וזו לא סלחה לה על כך עד יומה האחרון. מרית לא חוששת לדבר על מחיר הפמיניזם והקריירה מנקודת מבטן של הילדות ובכך הופכת את ההערצה המתבקשת לפועלן של אותן נשים למיושבת יותר ואנושית. האומנות של יודית מעצבת התיקים או של הסבא המצייר את מאוויו מאפשרת לכותבת להכיר ביכולת לבטא את עצמה בצורה זו ובכך לעבד את החוויות שלה, הכאב שלה ולתפוס מקום בחלל.

הספר מהווה גם ייצוג נאה של שילוב תרבויות שונות מבלי להכיר בשוני הזה כמהותי אלא להתמקד באופי של כל אחת מהדמויות בין אם הגיעו מארצות אשכנז או מפורט סעיד. הוא טומן בחובו עוד חוויות, הרפתקאות ואפשרות לזלוג לעולמות אחרים אבל מרית ממקדת אותנו היטב. זה לא הסיפור על אביה או על דודה המוצלח, למרות שכל אחד מהם יכול למלא ספר משל עצמו. זהו ספר פרידה מאימה, ספר פרידה מהמשקעים והכאב. ספר שהוא אמנם כתוב סיפור אהבה, אבל יותר מכך הוא סיפור של ריפוי.

סימן לחיבה היתרה שלי הוא הרצון כעת לבחון ספרים אחרים של מרית ואת הגדת רות המוזכרת במהלך הספר וזמינה כבלוג של אותה אם נערצה ומיוחדת.

מומלץ בחום.