הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשסוף סוף החזקתי בספרו החדש של רועי סלמן, זה עד כמה קטן הוא. לא הייתי מוכנה לזה, משום מה, ויצאתי כמו אחת הלקוחות (המעצבנים יותר) בבסטה של אמרי מאלו ששוקלים דברים בעניני רווח והפסד. בחיי שהאחרון שהייתי רוצה למצוא את עצמי מזדהה איתו זה הזקן הנרגן שלא רצה עגלה חדשה, אבל ככה יצא לי (אבל רק בהתחלה!).

הדבר השני שאני יכולה לומר על הגודל של הספר, זה שלא שיערתי לעצמי עד כמה עמוק אפשר להגיע בכל כך מעט דפים.

סלמן מצייר לנו סיטואציות לא פשוטות בתאורים פשוטים לכאורה ועצורים כמו גיבוריו שמרוב כאב מתקשים לתקשר או לתפקד. אחת סגורה בביתה בין ארגזים והשני עם התקפי חרדה, השלישית עצורה ומוחזקת כל כך עד שהכול מתפרץ באופן פרוע לחלוטין בחלומות שלה והאחרון, חביבי, לא רוצה לחשוב על מה שקשה מדי לעכל.

החדר, התאורים, הדאלוגים, שיחות החולין והמחשבות כל אלו הם רובד אחד.

מתחת לפני השטח, כמעט ללא מילים, קיים הרובד האחר, הקשה, המפלצתי והוא מציץ מדי פעם ומכה.

כדי לקבל את חווית הקריאה המטיבית הכרחתי את עצמי לעצור ולהקשיב. לתת לסיפור לשקוע ולהפנים אותו ואת הדמויות המעולות.

היה עלי להיות עם יערה ומוטי ורק איתם ולהבין עד כמה הם שונים ועד כמה אף אחד מהם לא רואה בעצם את האחר אלא רק את הכאב של עצמו. להצטער עם מוטי שלא היה יכול לקבל את מה שרצה, פירורים של נתי, בקשר עם יערה לעומת הקשיחות הזאת של יערה שרצתה לסמן את מקומה, להיות ה"לא עזובה" אלא הבוחרת, בעלת הכוח וההיררכיה, הצער שלה מהאובדן כה הודחק עד שגם היא הזתה בחלק אחד, מערבבת בין מציאות לחלום ובכך, הרבה אחרי שסיימתי לקרוא הבנתי, כמה דומה היא לאימה, העזובה, הקשוחה והעצורה.

המפגש הזה בין השניים לופת את הלב ומוחץ.

בסיפור השני, נורה, כמו אימרי אחריה, קצת עובדת על "אוטומט", היא מתארת את עצמה כאישה של קיץ, תמיד זורחת אבל לא ברור כמה שמחה הייתה בחייה. גם אותה מנהלים החוסרים, העדרו של יגאל או העדרה של הזקנה בה טיפלה מתמלאים בחלומות, כמו גם אובדן הפוריות וכאבי הבטן למרות הנוכחות של בת אחת חיה ונושמת. אובדן השכנה, הארנק והטלפון... חיים של צער שלמדה לנהל בצורה יעילה מאוד. היא נוגעת ללב כמו כל הדמויות המורכבות, העגולות והעמוקות שסלמן כותב. כל אחת מהן בודדה בדרכה שלה.

בסיפור השלישי אימרי, חביבי, עובד בבסטה וחולם על מוסיקה. מנסה לאסוף את עצמו ולחסוף כסף כדי להגשים את החלומות, אבל הגמבות שלא מפסיקות ליפול לו מהדוכן מסמלות לו ולנו שהאיסוף העצמי הזה נועד להיכשל. שיש דברים שאי אפשר להחזיק (או למכור) ולחשוב שאפשר להמשיך הלאה. הוא כל כך מנסה להצליח, לחייך, לשמוח – הוא חייב אחרת לא ימכור – אבל זה לא היום שלו. ביננו, זה גם לא תקופה טובה... יש שדים שצריך לעבד אותם ושאי אפשר לברוח מהם.

שלושת הסיפורים קשורים זה לזה בחוטים דקיקים שמשאירים אותך תוהה, האם הם ידעו? האם יערה ידעה על יגאל? איך נורה הייתה מגיבה אילו ידעה על נתי ומוטי? איך היה יכול להיראות המפגש הקצרצר בין אמרי לנורה אילו ידע שהיא גרושתו של יגאל? כמו הדמויות עצמן, הספר השאיר אותי תוהה מה היה יכול להיות אילו-, תהיות שנובעות אך ורק מהקשר שנוצר ביני לבין הדמויות, קשר שיכול להיווצר רק בכתיבה כנה, אמיתית ולא שיפוטית שמביאה לנו אנשים כפי שהם. אני לא יודעת למה סלמן קרא לספר "קירות" אבל אני חושבת שזה שם מתאים ביותר. לא "תמונות" ולא "דיוקן" אלא כל סיפור וכל דמות מופיעה לפנינו כמו קיר עירום, חשוף ופגיע. מחשבה אחרת: קירות כמשהו שמסמל הן כהגנה מפני החוץ והן כסוג של כלא. מה שזה לא יהיה, זה ספר מעורר חמלה ומרגש שרוצים להיכנס בין קירותיו ולחבק כל אחד ואחת מהדמויות.

בדיעבד, העובדה שהספר כל כך דק מתאים ומסמל את כל הדברים שמוחזקים בפנים ולא נאמרים, וזאת לעומת הנפח שהוא תופס בנפש.

תודה רועי!