אמני הזיכרון

אמני הזיכרון מאת ג׳פרי מור

זוכה פרס אוגדת הסופרים הקנדית לרומן הטוב ביותר התברר לאחר קריאה כרומן יומרני ושאפתן שבסיסו מעולה אבל תוכנו גדוש, מציף ומבלבל. הספר עוקב אחר נואל, צעיר הסובל מסינסתזיה וזיכרון יתר המתמודד עם אימו חולת האלצהיימר. האירוניות שבין זיכרון היתר שלו לאובדן הזיכרון שלה מוזכר מספר פעמים והמסע שלו להציל אותה ולפתח תרופה שתעכב או תרפא את מצבה המדרדר נוגע ללב ומקסים. לנואל חבר טוב בשם נורוול, גאון ציניקן ושונא אדם היוצא במיזם אומנות של משכב נשים לפי סדר האלף בית ואף קיבל על זה מימון. שתי דמויות נוספות מצטרפות לחבורה: ג׳יי ג׳יי הפיטר פני המגודל חובב הומאופתיה וסמירה דרוויש סטודנטית לתרפיה באומנות המשמשת כפרא האציל, הקדשה והקדושה וכל שאר ייצוגים סטראוטיפים של נשים מזרחיות.

הספר מתאר לקוראים כיצד מוחו של נואל עובד באמצעות הצבעים, הזיכרונות והמידע הרב שנאגר שם ואת ההקשרים האסוציאטיביים שמובילים לניתוק מהתקשורת בהווה לכמה רגעים עד שנקרא בחזרה ע״י חבריו. ייצוגו זה מעניין, יחד עם חששותיו, הדימוי העצמי שלו, החיבה היקרה שלו לאימו וההתמודדות שלו עם אביו שהתאבד בילדותו. דמותו של נואל מצוינת ומכמירת לב, כמו גם אהבתו המבוישת והחוששת לסמירה.

נורוול מקבל גם הוא טיפול נפלא בספר, דמות הציניקן שאינו מאמין באהבה מתגלה כגבר שבור לב שבנה הגנות רבות. עם זאת הוא חבר נאמן ומאפשר את המבט הביקורתי התמידי הן על החברה, הן על הסובבים אותו ובעיקר על ד״ר וורטה שכביכול מספר את הסיפור ונתפס על ידי האחרים כאיש גדול וטוב לב. כאן המקום לציין את ההערות בסוף הספר שלמעשה מהוות מעין התכתבות (תיקונים ותוספות) של אותו ד״ר וורטה למסופר בספר ולדיאלוגים של הגיבורים. לאחר שהבנתי את הערך הקומי בהתכתבות זו – הקפדתי ללכת ולבחון כל הערה במקום בו היא מופיעה ובהחלט בחלק הניצי והיריבות בין נורוול לד״ר וורטה היה עונג רב. פחות היה המחיר שנורוול משלם עבור אותו ד״ר מושחת.

דמותו של ג׳יי ג׳יי מרעננת ואנטיתזה לגברים אחרים באופטימיות חסרת השחר והרפואה הטבעית מול הכימאי והצינקן. הילד המגודל גם יוצר קשר מקסים עם סטלה, אימו של נואל, והופך להיות אחד הדמויות המשמעותיות שעוזרות להוציאה מאפלה לאורה, יחד עם תמיכה בנואל העובד ימים כלילות על תרופה שבסופו של דבר מצילה אותה.

הביקורת שלי מגיעה ברגע ייצוג דמויות הנשים. סמירה, לשעבר שחקנית שהופיע בעירום וגרמה (לדברי אימה) למותו של אביה בטרם עת, מופיעה כאישה יפה שנלכדת ברשתו של נורוול שהגיע לאות s ומבקש להשכיב אותה. היא מאוהבת בו אך נדרה נדר נזירות (קדשה וקדושה כבר אמרנו?) ובדיאלוגים ביניהם היא משמשת כאוזן הקשבת והמעודדת שיח כדי לתת לו את הבמה בצורה שאפילו מודעת לעצמה ומקטינה את המשמעות שלה כאדם. הספר מתאר כי שלושת הגברים מאוהבים בה בצורה כזו או אחרת ואף היא ביומנה מתארת התאהבות שכזו כלפי שלושתם, אבל מלבד להיות מושא אהבה או לעודד את השיחות הפילוסופיות של האחד או את זיכרונותיו של האחר היא נעלמת מדי פעם ללימודיה והדבר המשמעותי שהיא עושה זה לסדר את הבית ולעודד את סטלה לצייר. נאמר לנו כי היא עוברת כמעט תקיפה באמצעות סם אונס אבל לא נותנים לזה מקום משמעותי או רואים איזו שהיא תגובה פסיכולוגית שלה לארוע. הנושא מוצג כלא באמת מעניין.

בסופו של דבר ניתן לה קרדיט על נושא תרפיה באומנות עבור חולי אלצהיימר אבל כדמות בסיפור היא אמצעי ומטרה אבל לא דמות משמעותית או מובילה של העלילה.

מלבד סמירה כל השאר הדמויות הנשיות, הן או אימהות מתות או נעדרות או חולות אשר הקשר שלהן עם בניהם אחראי כביכול לכל מאפייניהם ומגרעותיהם.

לאחר שפרקתי אכזבתי מייצוג הנשים בספר בעל פוטנציאל זה, אומר כי קיים בספר עודף מידע. הוא רווי במידע כימאי כולל טבלאות ותרשימים, קטעי שירה וציטוטים שונים ורשומות של אישים שסבלו מסינסתזיה או אלצהיימר ושאר ירקות (וצמחי מרפא). בחלק מהמקומות נראה כי עודף המידע מאפיין את הדמויות אם מדובר בנואל ובזיכרון היתר שלו וכיצד כל המידע מציף את מוחו בעת מחשבה או את הפילוסופיות בגרוש שנורוול מרצה לכל שומע. למרות זאת ההרגשה היא מהחוץ לפנים וכי תפסת מרובה לא תפסת. המידע הרב, כולל קטעי שירה מרובים (אביו של נואל הציג את השירה כאומנות הנעלה ביותר) מסיחים את הדעת מהעלילה כאשר מאחורי הקלעים ממש מתרחשים פשעים שונים הכוללים שתי הצתות, סימום בסם אונס וניסיון להעליל על אחת הדמויות, עבירות מוסריות ואתיות במחקר שלא ניתן להם מספיק מקום או אפילו עונש או שברון לב כזה או אחר. כל אלו מסופרים כלאחר יד בסוף הספר באמצעות כתבות!

הספר מסופר מנקודות מבט שונות ובאמצעי סיפורת שונים ואף התנועה בצורת הכתיבה מוסיפה לעומס בספר.

לסיכום, הדמויות (לפחות) הגבריות היו מקסימות בדרכן והניסיון של נואל להציל את אימו יחד עם חבריו היה כאילו לקוח מאיזו אגדה ויחד עם ההומור בהתכתבות בין ד״ר וורטה לסיפור הנכתב היוו סיבה מספיק טובה להמשיך ולקרוא את הספר עד הסוף. עם זאת לא הייתי ממליצה עליו בהתלהבות.