הלשון נושלה

הלשון נושלה מאת שמעון אדף

הלשון נושלה לא קל לקריאה. לא כי יש בו תכנים קשים מדי אלא פשוטו כמשמעו: הוא אינו קל לקריאה. אדף משחק עם השפה העברית ומעשיר כל משפט וחוויה וטועם מכל מילה וחברתה ומוסיף עוד קצת כמו שף בטרנס או מדען משוגע. יש רגעים שאפשר להיסחף איתו ולהרגיש את התנועה שהמילים יוצרות ויש שצריך לחזור כמה פעמים על אותה פסקה כדי להבין מה לעזאזל קרה שם. חוויה שהיא לא פשוטה כי בספר פנטזיה מותח עם דמויות מקסימות ומעניינות לא מחפשים בדרך כלל שירה. אבל אדף כותב על המילים, על המשמעות שלהם הן בעולמינו ובעולמות אחרים ומתחבר להוויה הממשית של הקיום. אם אנחנו אומרים ששפה יוצרת מציאות, בעולמו של אדף השפה עושה זאת ויותר.

על מה הספר הזה בכלל? מדובר בספר עב כרס, של 595 עמודים, המחולק לשלושה ספרים: מזזת צעירה, שלוש אריכאות וסתר עליון. הוא מתחיל בעיירה דרומית קטנה בשם מבוא ים הקרובה לעוטף עזה (ומציאות האזעקות ואיום מופיעים שם אם כי היא מוגנת יחסית) עם גיבור צעיר בשם אמיר חליבה הגר עם אימו העיתונאית הדעתנית ושוחרת הצדק שחוקרת בסתר את הוריו של חברו הטוב, שרלי, שחולם להיות שף. אמיר פוגש ילדה בשם אייר הקוראת לעצמה לוסינדה ואת אחיה הקטן יוסי הלומדים בחינוך ביתי ואשר איבדו את אימם שהייתה מזזת (סוג של מכשפה) וגם קצת מאביהם שאיבד את זכרונו ומטופלים על ידי דודתם הסבלנית והמעניינת. דרכם הוא נחשף לעולם אחר, שמעבר למציאות הרגילה ולאפשרות של יצורים ודמויות מעולם אחר שיוסי מזמן לגינה נטושה בתחנה לבריאות הנפש הסגורה (תחנה שנפתחה עבור תמיכה נפשית לתושבי דרום). חלק זה הזכיר לי את סדרת הספרים האהובה עלי של קורניליה פונקה הגרמניה: "לב של דיו" והמשכיו בה האב מלמד את בתו כיצד להוציא דמויות בדיוניות מהספרים ועוד. יוסי החמוד מוציא את שרלוק הולמס ועוד כמה מריעין בישין כדי לנקום בחבורת בריונים ובראשם דיצה שמציקים לו במגרש, אבל כשהדברים משתבשים החבורה מנסה להתלכד ולהבין כיצד לעצור את היצור האפל שפוגע ומשבש ומחליא את תושבי העיירה.

עד כאן פשוט מספיק?

אבל אותו יצור הוא לא האפל היחיד בממלכה "המיותרת" היא ההווה ויש דמות איומה ונפלאה באכזריותה שמושכת בחוטים ומנסה לגרום לאמיר להבין כי אינו באמת אמיר חליבה אלא נער אחר, בוגר יותר בשם אמיר מור-טל אשר הוא בעל כוחות קדומים מימי אברם אבינו ומלחמת בין הבתרים. היא משתמשת בסודות לידתו ומסכסכת בינו לבין אימו. סיפורו של אמיר מור-טל וטליה פינטו מופיע ב"הלשון נושלה" בקריאת הדמויות מתוך ספר אחר של אדף "הלב הקבור" (שבו יוסי משתמש) ומתערבב בעלילה הנוכחית ואדף אף מופיע בספר עצמו. העלילה מסתבכת ונפרמת ונשזרת הלוך וחזור בין טליה הבוגרת במציאות זו הנפגשת עם החבורה ועוזרת להם מול טליה מהמציאות האחרת וסיפור הקשר שלה עם אמיר מור-טל תוך כדי קפיצה בין עולמות (רכובים על רמך אש) ובין עלילות עד לשזירה הסופית.

מתוך העלילות יוצאות להן עלילות משנה כמו שרכים ביער עבות, סיפורה של אימו של אמיר, סיפור אחיו של שרלי וארוסתו, סיפור של החרדי מהקלפי שמוצג בתחילה בצורה כה דוחה שכמעט גרמה לי להשליך את הספר בעצבים אבל הדמות התפתחה בהמשך וניתן לה (מעט) כבוד, דמותו של הערבי התורן, פרא אציל, בעל חנות קטנה במרכז המסחרי שמשמש כספק ספרים ללוסינדה היא אייר וסובל הן מהתנכלויות כאלה ואחרות והן מפחד ממשי מעולם הכישוף. גלוריה מונדי, חברתה/זוגתה של אמא של אמיר והשפעתה על המשפחה, הדודה של לוסינדה ויוסי שמחזיקה אותם קצר ועוזרת להם לבחור תמיד את הדבר הנכון, טליה פינטו הבוגרת שחיה מתמלוגים על סדרת ילדים שמבוססת על הזיות שהיו לה כשהייתה חולה בילדותה והקושי שלה להיות מאושרת - החוברת לחבורת הילדים ומוצאת את עצמה בכמה שיבוטליה ואפשרויות. אמיר מור-טל, דמות של מעין גיבור על שמנסה להיות רגיל כי הוא מבין לפני כולם את המחיר שיש לשלם על עולמות עליונים ועוד ועוד דמויות ומיני סיפורים שחוברים ומשתלבים בתוך הספר העצום הזה.

מה חשבתי על הספר הזה?

זוהי הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של שמעון אדף (למרות שחברתי הטובה אמרה לי שוב ושוב שעלי לקרוא אותו) והדבר הראשון שבלט לי לעין ושימח אותי היה הייצוג המזרחי בספר. כל שמות המשפחה של הדמויות, אזכורים תרבותיים כאלה ואחרים היו ברורים בבחירתו לאזן את הפוליטיקה של הזהויות בספרות הישראלית. גם הבחירה בישוב בפריפריה ותאור העיירה בסגנון שמי זרחין ודודו בוסי הרגיש נוח, מציאותי, שכונתי. הקשר בין המשפחות, הקרבה, החגים בין אם שמרו עליהם ובין אם לא, הכול הדיף ישראליות אמיתית, כנה ומורכבת. אבל זו לא הסיבה שרכשתי את הספר.

כשכתבתי את "הכול אודות סופי" לא חשבתי יותר מדי על פנטזיה. מדובר בסיפור התבגרות בשכונת התימנים ותעלומת רצח של זקנות תימניות בשכונה. הכישוף ו"מעגל הלחוח" היו בעיני חלק הגיוני מהתרבות ולא יוצא דופן במיוחד, אז נכון, העובדה ששדות תימניות הגיעו לישראל קצת חרגה מהמסורת אבל באמת שלא התכוונתי. מה שיצא הוא שאיפה שהוא מישהו אמר שהספר שלי הוא פנטזיה ואף פנטזיה יהודית. באותה תקופה יצאו "חרשתא" ו"מסכת תהום" וגיליתי את עולם הפנטזיה היהודית שפתאום קפץ לקדמת הבימה (לפחות בעיני). מאחר וקוטלגתי גם אני בסוגה זו החלטתי להעמיק בה וללמוד אותה יותר (לפחות בשביל ספר ההמשך שאני מתכננת) כך יצא שמעבר לספרי עיון רבים הגעתי לספרו של שמעון אדף "הלשון נושלה" שבעצם צולל אל עולם של פנטזיה הן במובן ה"שכונתי" כמו אצל סופי, והן במובן היהודי השואב מתוך המקורות היהודיים, ומשתמש במושגים (וחרבות!) המופיעים בתנ"ך. מעשה המרכבה, האריכיאות, סתר עליון – כל העולם הזה – שהוא נסתר יותר מגלוי וקשה להבנה, מבוסס על עולמות עליונים ומזכיר את שאיפתו של אלישע (כמו במסכת תהום) להגיע אליהם, רק שבמקום תלמיד חכם זו יידעונית צעירה וילד שהוא גם נער ההופך ליותר מסכום חלקיו, הצריכים להילחם עם הפרוזבוטין (שהם מעין גרסה יהודית ממעשה המרכבה המזכירים את ארבעת פרשי האפוקליפסה) ולסגור חור בבריאה הזולגת. באופן כללי משהו "הלשון נושלה" מזכיר את בשורות טובות של ניל גיימן וטרי פריצ'אט שזו בעיני מחמאה ענקית.

עם זאת, אדף לא עושה לנו חיים קלים ולא עושה חשבון. הוא יוצר כמו טליה היידעונית ובונה אריכאות באוויר באמצעות המילים של הספר. הוא מכניס את עצמו ומוציא, מכניס דמוית ומערבב אותן הוא אומר את כל הדברים החשובים לו בין המילים בכל הנוגע לייצוג, זהות, ישראליות יחד עם ניסיון לשמר את הילדות החומקת והזכרונות המתוקים שלה. בספר משחקי ילדות, "צחוקים", חברויות ומשברים, התאהבות וסקרנות, נאמנות ובגידה, סודות וחקירה - עולמות רגשיים שלמים של דמויות רבות יחד עם טירוף של דמויות אחרות המערבבות עבר והווה. רגע אחד הוא מביא ראיון עם המחבר של הלב השבור (הוא עצמו) ואז כותב על הכנת הפסטה של אייר ושרלי.

ובראיון הזה הוא מדבר על הכתיבה ואומר דברים נפלאים וקשים כאחד: "קוראים חיים את הספרים שלנו טוב יותר, עמוק יותר, משנוכל אנחנו אי פעם לחיות אותם." הוא גם מספר כי מניע הכתיבה שלו הוא שיכוך השנאה העצמית. ואני חושבת שאני כותבת ממניעים דומים, כי כשאומרים שאדם כותב מתוך "דם ליבו" הרי שהכתיבה מגיעה מכאב כלשהו שהכתיבה עוזרת לרפא או לפתור (או לברוח לעולם אחר). יש בספר רגעים טהורים של חכמה או פילוסופיה או כאב ששווים בעיני את המאמץ. ובתור תולעת ספרים לא מובן לי מאליו לקרוא ספר במשך שבועיים (!) כשאני רגילה לבלוע אותם בשבת אחת. אומר גם שהמשחק שאדף משחק, ההזרה שהוא עושה במהלך הכתיבה עצמה הנעה בין עולמות שונים ואף מתכתבת עם עצמו הזכירה לי את גישתו של מורי ורבי אברהם הפנר ז"ל לעשות מה שאתה רוצה איך שאתה רוצה ושכולם יקפצו (לא מדובר בציטוט ישיר אלא בהלך הדברים, אוי כמה אני מתגעגעת אליו). אני חושבת שזה שיעור טוב עבורי בחיפוש השייכות לסוגה כזו או אחרת עם או בניגוד לרצוני. אני רוצה לכתוב כי הכתיבה היא הכרח כמו נשימה מבלי לדעת או להבין או לתכנן את הסוגה או קהל היעד. הגישה הזאת עולה לי בדם, שהוא בתורו מזין את המשך הכתיבה. נראה כי אדף כתב את הספר שהוא רצה לכתוב מבלי להתפשר עבור אף אחד ומתוך איזה שהוא חזון וכוונה (וכישרון) והייתי שמחה לשמוע קוראים אחרים של ספר זה על מחשבותיהם בנושא.

עבור הקוראים ששרדו עד כה וממש סקרנים להבין על מה אני מדברת כשאני מתארת את השימוש של אדף בשפה, אביא את הפסקה הרנדומלית הבאה:

"ורדות השחר נלכדה בעבים קטנים, ורצועת תכלת מתבהרת, שבה לוכדת צמריריות קלה את האלומות המבקיעות, וכחול הצהרים המתעבה, המתחשר בלובן ובזוהר, והאור המשתייר בעננות סמיכה, בשמיים מסגילים, מחשיכים, והלהט החיוור, בוהק העצם, של עבים רפויים בחצות, רוחצים ברהב הירחי."

לסיכום, יש לבחור לקרוא את הספר הזה והבוחרים לקרוא אותו יכולים למצוא בו עונג, אבל הוא גם כתב חידה של חיפוש שלא ברור שאפשר לפתור, ניסיון להחזיק חיים בכף היד תוך כדי זליגה ואולי זו מהות המילים עצמם, ניסיון להחזיק משהו שבלתי ניתן להחזקה.