השורה התחתונה

אזהרת טריגרים: הכל. 

יש שילובי ז׳אנרים שקשה להאמין שקיימים. 

יש ספרי בתי חולים, עם הומור רפואי שחור (״בית האלוהים״, ״לנצח את מלאך המוות״); סיפורים אוטוביוגרפיים על עלייה והשתלבות בחברה הישראלית; יש יצירות על ההווי הצבאי (ממלכוד 22 ועד גבעת חלפון ואפס ביחסי אנוש); וגם לשבעה באוקטובר יש תת ז׳אנר משלו. 

השורה התחתונה הוא שילוב של כל אלו ביחד, בממואר בן 150 עמודים שמסופר (כמעט) מגוף ראשון. 

ד״ר זאב (ולדימיר) ספקטור, דמות שמבוססת על דמות המחבר אבל עם הרחקה והיכולת לגמישות בפרטים, הוא רופא שיניים שמגויס אחרי השביעי באוקטובר למשימת זיהוי חללים במחנה שורה. הספר מתאר את החוויות שלו משם, עם קפיצות קצרות שמספקות רקע אישי מלימודי הרפואה בצילה של האינתיפאדה השנייה. 

למרות שאני מכיר אנשים שהיו שם, שמעתי סיפורים וגם ראיתי את ״הסודות של שורה״, הספר מציג זווית ראיה אחרת וייחודית על האירועים. הוא לא מתחמק מפרטים ותיאורים קשים, אבל מצליח לשלב בתוכו הומור, תיאור של מצבים אבסורדיים מהסיטואציה החריגה - כמו קירור של קולה זירו במקרר גופות, ציטטות ובדיחות סובייטיות. הוא מצליח להכיל מצד אחד תיאורים קרים ואנליטיים, דרך להסביר בצורה מדעית מצבים בלתי אפשריים - כמו תיאור כימי של תהליך הריקבון וצחנת המוות, או של תהליך הכילוי של רקמות אורגניות בשריפה בכבשן. מהצד השני, מדובר בספר רגיש ביותר. הוא מתאר את המאבק על כבוד האדם, על היכולת להצמיד לכל חלל את השם, לתת את התשובות למשפחות ולהביא אותם לקבורה ראויה, ואת הפוסט טראומה ותהליך ההתמודדות שעוברים האנשים העוסקים במשימה הקשה.

הקריאה בו מצד אחד החזירה אותי לתחושות של השבעה באוקטובר, אבל עם איזשהו תהליך עיבוד, ושכבת הגנה של ציניות והומור. זו חוויה מטלטלת, שגורמת למעבר בין בכי לצחוק מעמוד לעמוד.

לא מדובר בספר לכל אחד. הוא מאוד לא פשוט לעיכול. אבל הוא מתאר בצורה קולחת, מרגשת, ייחודית וגם מצחיקה אירועים שחשוב מאוד שנזכור.

והערה טכנית: למרות שמדובר בספר בהוצאה עצמית טהורה, זה לא ניכר. הוא עבר עריכה, עריכה לשונית והגהה מוקפדות, והוא ברמה שלא מביישת אף הוצאה רצינית. שאפו.