הסופר מיץ אלבום לוקח אותנו בדרך משלו אל אחד המקומות האפלים בהיסטוריה - מקום שבו ביקרו רבים כל כך לפניו - ומצליח להאיר פינה אפלה שטרם קיבלה מספיק תשומת לב, ולצורך כך הוא גם מייצר עבורנו פנס ייחודי.

אומנות הסיפור והיכולת לרתק את הקורא, דורשים הרבה יותר מאשר סיפור טוב.

ישנה איזו אבקת קסם חמקמקה, איזשהו תבלין מסתורי, הגורמים לך להחזיק את הספר ולא להניחו עד שיסתיים.

אני יכול לנסות להידרש לטכניקה כזו או אחרת של מיץ' אלבום. להיתפס לכך שהמספר, או יותר נכון המספרת, מדברת עם הקורא וכביכול אינה מניחה לו להישאר פאסיבי.

ומי מדבר בכלל על כך שהסופר משתמש כאן בזווית ראייתה של מידת האמת כמספרת הסיפור.

חוץ מהחדשנות והייחודיות, יש כאן אירוניה במיטבה. שהרי ככל הנראה זו לא ממש אמת לאמיתה - שהאמת היא המספרת כאן. נראה שהמחבר הולך כאן בדרכי האל: חותמו אמת, ובה בעת הוא משליך את האמת לארץ כדי ליצור עולם חדש.

למיטב שיפוטי, זה לא מה שנותן לספר את ערכו. אבל זה בהחלט מצביע על היצירתיות והגאונות של הכותב. והתכונות האלו כנראה מעניקות לו את היכולת ליצור את נוסחת הקסם שריתקה אותי אל הספר.

לא רוצה להרוס, אבל רק אומר שלספר יש סוף מפתיע. יש למה לצפות.

ולסיום, אזכיר כאן נקודה שצרמה לי: ניכר שהסופר עשה מלאכה מעמיקה גם בהעשרת מקורות יהודיים, אבל יש כאן נפילה קטנה, כאשר הוא מספר על "טקס הכתרה" יהודי שנעשה לפני חתונה (מה זה?) ושם הוגשו דגים, בשרים וגבינות (רק חבל שהוא לא סיקר את הפאשקווילים שיצאו נגד הרב שנתן הכשר לאירוע).