הרצברג

על מה הספר?

יוני הרצברג, גבר תל-אביבי קלישאתי (שגר בגבעתיים) יושב על הספה שבוע אחרי השבעה באוקטובר. בת זוגו נויה במילואים, והוא יושב בבית, כותב ציוצים בטוויטר ומשחק בפיפ״א. כשהמלחמה פורצת, יוני תוהה מה לעשות ומחפש עיסוק משמעותי כדי להרשים את נויה (ואולי כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו), ומשם מתגלגל למסע פיזי ואישי.

מה חשבתי - בקצרה:

דמותו של יוני הרצברג תשאר איתי לעוד הרבה זמן. ספר שנון ומצחיק, מרגש ועמוק, ספר מאוד ישראלי שקל להרגיש בו תחושת הזדהות. חווית הקריאה שלי הייתה (כמעט!) מושלמת. ממליץ.

מה חשבתי - בהרחבה:

- הספר הוא אחד הספרים המצחיקים שקראתי. פאנצ׳ים ומשחקי מילים בטיימינג הנכון. מצאתי את עצמי צוחק מול הספר. הציניות של יוני מורגשת בסיפור, ומוסיפה לדמותו.

- הדמות של יוני הרצברג כתובה מעולה. למרות שבתחילת הספר יוני מוצג כסנוב, אנוכי, מעצבן באופן כללי, ואדיש לזולתו, הסופר מתייחס אליו בחמלה ואהבה. גם הקוראים לומדים לאהוב אותו, ולהכיר אותו הרבה יותר לעומק. יוני הוא קלישאה של גבר אורבני תל-אביבי, והספר מלא ברפרנסים לטוויטר ולפלייסטיישן (ולמשחקי מחשב).

- למדתי הרבה מהספר, ולא מעט עמודים ממנו הולכים להסברים על נושאים מגוונים. פתאום שני עמודים על הכנת בירה, פתאום הסבר על עקרונות ג׳ודו. נהניתי לקרוא ולהשכיל. כמובן שזה נכתב בצורה מעניינת ורלוונטית לסיפור. ויש עוד דוגמאות רבות.

- התחברתי למסר (שאני לקחתי) מהספר, שמועבר בצורה מעולה עם הרבה חמלה לדמויות שבו ולקוראים שלו. במשפט - הכל לא בסדר, אבל יהיה בסדר, וזה בסדר שיהיה בסדר.

אכתוב למטה דבר אחד שפחות אהבתי בספר, ממליץ להימנע ממי שלא רוצה ספוילרים בכלל.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לקראת סוף הספר, ממש ב30 עמודים האחרונים, יוני עובר אירוע מטלטל ולא צפוי. האירוע הזה פגע לי בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שהוא הרחיק אותי מיוני ומהיכולת להזדהות איתו. הקסם של הספר הוא בשיחות הקטנות שלו עם הדמויות האחרות, במחשבות שלו, ובזכרונות שלו אחורה. כשיוני חווה אירוע כל כך קיצוני, ועוד אחרי 240 (בערך) עמודים של חוויות פנימיות עמוקות בלי אירועים גרנדיוזים מסביבו, זה מגמד את מה שהיה קודם.