ביקורת ספר
השנה יצאה לאור הדרמה המרגשת והמצוינת של איילת הלפרין קייטס רחוקה מהבית. את השורשים לנושאים שנידונים בספר הזה העוסק בחופש אישי, אמונה ומשפחה, אפשר למצוא כבר בקומדיה הרומנטית המתוקה של איילת הלפרין קייטס, הבית של הלב.
הגיבורה, כמו גם הכותבת, היא דתייה, והיא מתמודדת עם הקונפליקטים שיש לה כרעייה ואם מול תכתיבי החברה הדתית. מהבחינה הזאת נזכרתי בשיר המרגש מתוך ינטל "איפה זה כתוב?" בה בת הרב חובבת לימוד התורה האסור עליה, תוהה איפה כתוב שהיא לא יכולה לקחת חלק בכל האפשרויות שהעולם מציע. כאן האפשרויות שנמנעות מאיתיאלה, גיבורת הספר, הן לא לימוד תורה אלא להגשים את עצמה כאישה נשית וקלילה ומבחינתה זה אומר גם להתלהב כמו בת 16 מלהקות בנים, לרקוד כמו בריטני ספירס ולהיראות כמו נערת ניינטיז מגניבה שמה עושים כשמטפחת שקשורה על הראש, לפחות בעיניה, פחות קשורה לזה. אחד המשפטים שאותי הכי תפסו בספר הוא: "אני יודעת שלאלוקים לא אכפת. ועמוק בפנים אני יודעת שאלוקים אוהב את הבקסטריט בויז." כי היי, כמו ששרה ינטל, איפה כתוב שלא?
בסופו של דבר ההגשמה העצמית של הדמות מתבטאת גם בצורה יותר עמוקה כמי שלא שמה את הבית והמשפחה כתכלית הווייתה ומביאה את עצמה לידי ביטוי כאדם יוצר. התרגשתי והזדהיתי עם הרצון הזה בהבעה עצמית, הגשמת חלומות והתמודדות עם קונוונציות משפחתו-חברתיות, בסיפור הרומנטי הזה שמעמת אהבת נעורים עם האהבה הנוכחית המקורקעת במשפחה עם 5 ילדים, אגב נסיעה עם הבסטיז לניו יורק להופעה של אלילי הנעורים. מה שלי אישית הפריע היא דווקא אחת החוזקות של הספר - שם כל פרק לקוח משיר פופ מהניינטיז, וזה עניין של טעם כי אני ממש לא מתחבר לתקופה המוסיקלית הזאת. זבש"י מה שנקרא, אבל מי שגדל על השירים האלה יכול מאוד ליהנות מהקטע ובכלל מהכתיבה של איילת שקולחת כמו מים ונראה שנעשתה ללא מאמץ אבל עם הרבה רגש, כנות ואהבה למילה.