לא נשבר

קראתי את ״לא נשבר״ של בר קופרשטיין, וזה אחד הספרים האלה שקשה לקרוא בלי לעצור מדי פעם ולקחת נשימה.

מה שחזק בו בעיניי הוא לא רק הסיפור עצמו, שהוא כמובן בלתי נתפס, אלא הפתיחות שבה בר מצליח לדבר על מה שעבר עליו. לא ממקום של פאתוס, לא בניסיון להפוך את עצמו לסמל, אלא דווקא מתוך אנושיות מאוד פשוטה וישירה. הוא מאפשר לקורא להתקרב, להבין קצת יותר מה עובר על אדם שנמצא בתוך מציאות שאף אחד לא אמור לעבור - הפחד, התקווה, השבירה, ההתעקשות להישאר בן אדם.

זה ספר חשוב כי הוא לא משאיר את החטופים ככותרת או כסיפור לאומי מרוחק. הוא מחזיר אל המרכז את האדם עצמו - עם הגוף, הנפש, המשפחה, הזיכרונות והחיים שאחרי.

״לא נשבר״ הוא לא רק ספר על הישרדות. הוא ספר על אומץ לספר, על היכולת לפתוח פצע כדי שאחרים יבינו, ועל כוח אנושי שקשה לתפוס עד שקוראים אותו מקרוב.