קרנפורד

קרנפורד מאת אליזבת גאסקל

אני עמוק בתוך התקופה הרומנטית של המאה ה-19 (אוסטין) והוויקטוריאנית (גאסקל) שאחריה. התחלתי לקרוא את ספריה של גאסקל אבל אי אפשר ליהנות מהביקורת החברתית מבלי להכיר את פערי המעמדות באופן מובהק. אין ספק שבזבוז הזמן המשווע של חיי החברה הגבוהה (למרות סיפורי האהבה והרכילות המרגשים אצל אוסטין) מקבלים אור אחר (או אפלה ואפרוריות במקרה של גאסקל) כשפוגשים במעמדות קצת פחות אציליים ועם פחות אמצעיים כלכליים.

רק אציין בהתאם לתמונה המצורפת כי סקירה זו עוסקת רק בקרנפורד ולא בסיפורים הקצרים המצורפים לכרך זה ואשר עדיין מסקרנים אותי עד מאוד. בניגוד לספריה הקודמים של גאסקל שקראתי (וסקרתי: צפון ודרום, מרי ברטון) שעיקרם ביקורת חברתית כלכלית וסיפור אהבה דרמטי ומיוסר (בסגנון אוסטין, רק אפור יותר), קרנפורד מוכיח כי הכותבת הרצינית לא חסרה חוש הומור.

קרנפורד זו עיירה קטנה שרובה נשים בגיל העמידה שבעליהן נעדרים או בשל מוות או עבודה או שמעולם לא נישאו. מרי סמית׳ הדמות המספרת כמעט ואינה חושפת על עצמה דבר. (לא לשווא בחרה בשם הסתום סמית׳). היא מתבוננת באהבה ובחמלה בנשים סביבה ומתארת את קורותיהן מבלי להתייחס ממש לעצמה. איננו יודעים מי היא ומה סיפור חייה שלה. חלק זה, בהתחשב בצורך העז שלי לסיפורי אהבה דרמטית עם הגיבורה איתה אנו מזדהים, אכן אכזב. לעומת זאת זכיתי בספר שבוחן את היחסים בין הנשים השונות ואת הקהילה שהן בנו לעצמן. את היחסים של האחיות אצלן היא מתארחת, ההתנהלות היום יומית והכלכלית שלהן (חסכון מעוור בשימוש בנרות או המירוץ של פריסת עיתונים על השטיח החדש מפני קרני השמש – משעשע, מקסים ואנושי!), יחסי החברות עם נשים שונות בקהילה וסבלנות אמיתית ולא רק מנומסת למוזרות של כל אחת ואחת וכמובן הדמויות הססגוניות שעוברות וחולפות בעיירה ומשאירות סיפור והתרגשות.

הכתיבה מלאת הומור וצחקתי בקול(!) דבר שלא קורה לי הרבה בספרים. צחקתי מספר פעמים ואף הקראתי בקול לילדי את החלק המשעשע עד מאוד של מקרה החתול שליקק את התחרה יחד עם השמנת. אגב, העיבוד לסדרת טלוויזיה פספס את רוב ההומור בכך שהציג את הסיפור כהווה המתרחש בעלילה ולא כסיפור שמספרת גב׳ פורסטר לליידי האצילית שכולן חששו איך לפנות ואיך לדבר איתה ובסופו של דבר השיח מדרדר לתיאור חילוץ התחרה ממעי החתול! ארוע זה הוא רק דוגמה אחת מתוך הגחכות רבות שיוצרת גאסקל בפערים בין ״הראוי ומקובל״ לבין המציאותי.

לא ארחיב או אפרט על סיפורים השונים שהמחברת מספרת על קורות העיירה, אבל האחווה, המעורבות של הדמויות והאכפתיות שלהן אחת כלפי השניה וכלפי אחרים בצרה מחממת את הלב והופכת את המקום לסוג של אידיאל שבו הבדלים כלכליים נסלחים לעיתים ואף מסורות נוקשות מתרככות מול דמעות אישה.

היה טוב לקרוא מעט מההקדמה לספר על מנת להבין כי גאסקל כתבה את הספר כפרקים שפורסמו בכתב העת של צ׳רלס דיקנס ולאחר מכן אוחדו לספר אחד. מידע זה חשוב להבנת המבנה הסיפורי שאינו עומד בצורה קלאסית כרומן אחיד, אלא יותר כאסופה של סיפורים קצרים על אודות אותן דמויות. תאום ציפיות זה דבר חשוב  כמו גם, העובדה שכתבה סיפורים אלו עבור דיקנס רק הופכים את העימות המנומס אך חריף בין מיס ג׳נקניס המעריצה את כתבי ד״ר ג׳ונסון לקפטן בראון שמנסה לדחוף לה את The Pickwick Papers של דיקנס למשעשע עוד יותר והוא אף מואשם באופן עקיף בגורלו של אותו קפטן.

אני יכולה לדמיין או לנחש שרבות נכתב על הספר הזה שהגיבורות העיקריות הן נשים עצמאיות בחברה שבה נישואין הן המטרה. למרות חיבתי היתרה לסיפורי אהבה והאכזבה הקטנה כי מרי סמית׳ הגיבורה אפילו לא מרחרחת לכיוון, אי אפשר שלא להעריך את החתרנות בכתיבת גיבורה המתבוננת, מתעדת וכותבת באהבה על נשים והרפתקאותיהן. מהות הגיבורה היא ליצור ולא להתחתן. להיות היא עצמה ועבור אחרות ושזהותה לא תלויה בהיקשרות שלה לגבר כזה או אחר.

עכשיו אלך להמשיך לצפות בסדרה בתקווה שלא יקלקלו עוד את הסיפור.