מתיר אסורים

“תדע כל אם עברייה שכל תלפיון שהלך ל-8200 וכשהשתחרר הקים חברה שהונפקה בזיליון דולר, היה היום רופא שיניים מבוקש בקריית אונו בלי הכלים, הקשרים והחשיפה שקיבל מצבא ההגנה.”

המשפט הזה הוא מסוג המשפטים שגורמים לך לעצור באמצע הקריאה - דווקא כי ברור שלא נכתב לשם הפרובוקציה (שׁהבנתי שכבר מתחוללת בבסיסים מסוימים באזור צומת גלילות), אלא מפני שהוא נוגע בעצב חשוף מאוד של החברה הישראלית: הקשר בין צבא, מעמד, הזדמנות, פריבילגיה, תחושת שליחות - והאופן שבו כל זה התערבב אצלנו למיתוס כמעט קדוש.

בעיניי, זה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לחשוב. הספר לא עוצר בדרומה שהתחוללה ביחידת השבויים והנעדרים. הוא מעז לגעת בשכבות עמוקות יותר: מי זוכה להיות “במרכז”, מי נשאר בחוץ, מי מקבל את ההכשרה הכי טובה במדינה, מי הופך אחר כך ליזם מצליח ומאמין שזה קרה רק בזכות עצמו, ומי שילם את המחיר בגוף, בבוץ, בשטח או בנפש.

הדבר המרשים הוא שהביקורת הזו לא נכתבת מבחוץ. היא לא מגיעה ממקום של זרות, שנאה או רצון לשבור את הכלים. להפך. היא נכתבת מתוך מי שהיה בתוך המערכת, נהנה ממנה, מעריך אותה, מבין את הכוח שלה - ולכן גם מרשה לעצמו לשאול עליה שאלות קשות. זה דורש אומץ. לא אומץ של סיסמה, אלא אומץ מסוג נדיר יותר: לכתוב על הבית שלך בלי לעשות לו הנחות, אבל גם בלי להפוך אותו לקריקטורה.

וזו אולי הסיבה שהספר הזה עובד כל כך טוב. הוא לא ספר מתנצל, אבל גם לא ספר ציני. הוא רומן שמבין שמערכות גדולות מורכבות מאנשים טובים, מוכשרים ומסורים - ובאותה נשימה גם מהיררכיות, עיוורונות, פרוטקציות, אגו, פחד להשתייך לצד הלא נכון ורצון להתקדם. הוא מצליח להחזיק את כל זה יחד, וזה הישג לא קטן.

הספר חשוב לא רק בגלל הנושא שלו, אלא בגלל המקום שממנו הוא נכתב: מתוך המערכת, מתוך אהבה למדינה ומתוך סירוב להסתפק בסיפור נוח. הוא מזכיר שביקורת אמיתית אינה חוסר נאמנות. לפעמים היא בדיוק ההפך - ניסיון להציל משהו שעדיין מאמינים בו. ציונות 2023, אם נשתמש בשמו של אחד הפרקים בספר.

זה לא רק ספר למי שמתעניין בחטופים, במודיעין או בשבעה באוקטובר, אלא לכל מי שרוצה להבין משהו עמוק יותר על ישראל של השנים האחרונות: על המיתוסים שלה, על המעמדות החדשים שלה, על המחיר של ההצלחה, ועל השאלות שאנחנו חייבים להעז לשאול אם אנחנו רוצים להיות ראויים לכל מה שניתן לנו כאן.